הפיד שלנו – הרשמו

 הקליקו כאן לרישום ב RSS

הכניסו כתובת אימייל

קטגוריות

הטוויטר שלנו

Powered by Twitter Tools

ארכיון

שיתופי פעולה

קוקו, משוגע על בישול
יום שלישי, מרץ 9, 2010 @ 08:03 PM
כפיר

שוב הגעתי לווגאס, העיר שהכל טוב בה, כמובן ששיחקתי פוקר, אבל לא רק. ווגאס זו אחת הערים היותר חשובות מבחינה קולינארית, רוב השפים הגדולים פתחו מסעדות בלאס ווגאס.

את הארוחה הראשונה שלי סעדתי במסעדת CUT שבבעלות השף וולפגנג פאק. למי שלא מכיר השף פאק נולד באוסטריה וגדל למשפחה חד הורית לאחר שאבין נטש את הבית. פאק למד לראשונה בישול אצל אימו שהייתה שפית מאפים, אין לו השכלה פורמלית, אולם הוא עבד במסעדות גדולות וכיום הוא בעלים של מסעדות רבות בארצות הברית וכמו כן הוא כתב מספר ספרי בישול.

טוב זו סיבה מספיק טובה בכדי להיכנס למסעדת CUT ולטעום מידי השף האגדי הזה.

מסעדת CUT היא למעשה מסעדת בשרים, במסעדה יש שלושה סוגי בשר: קוֹבֶּה ביף אמיתי מיפן (קגשימה) – למי של יודע בשר קוֹבֶּה הוא בשר של פרות שכל חייהן שותות בירה ומקבלות מסאג'ים, קוֹבֶּה אמריקאי שמגיע מנברסקה ובשר מיושן שמגיע ממדינה אילינוי.

המסעדה ממוקמת במלון הפלאצו, זה המלון שבו לנתי, וזו למעשה המסעדה הכי יקרה במלון.

למנות ראשונות:

לחם הבית מגיע במגש לבחירה,יש מספר סוגי לחמים וכולם נהדרים. לצד הלחם מוגשת חמאה וטפנד זיתים מהיותר טובים שאכלתי.

image

ומקלות גריסני גם הן היו טעימות ומיוחדות

image

החבר שהיה איתי הזמין מנת מוח עצם לצד ממרח פטריות וסלט פטרוזיליה (17$), התמונה מדברת בעד עצמה, למעשה מקבלי שתי עצמות ממולאות המוח עצם ואת המנה אוכלים עם כפית. המנה מוגשת עם טוסטים קטנים שאפשר למרוח עליהם קצת המוח עצם וממרח הפטריות. בהחלט רעיון מיוחד ומנה מוצלחת של השף פאק.

image

אני הזמנתי מנה של סשימי מבשר קובה (22$), שזה למעשה קרפצ'יו מעט עבה. מגיע עם חומץ בלסמי, שמן, מלח ומעט בצל ירוק. הבשר מעט עבה, מנה טעימה מאוד ומיוחדת מאוד.
image

למנות העיקריות הזמנו סטייקים ממדינת אילינוי, אבל לפני כן אני רוצה שתראו את התצוגה של בשר הקוֹבֶּה, המלצר מגיע עם זה לשולחן ומסביר, מימין בשר יפני ומשמאל הבשר מנברסקה. כמו שאתם רואים, הבשר משוייש כהלכה.

image

אני למנה עיקרית לקחתי אנטריקוט בתוך עצם, הבשר איכותי זה ברור, אבל תמיד אני טוען שלא מספיק בשר טוב, צריך לדעת לצרוב אותו בצורה הנכונה כדי שיהיה קריספי מבחוץ, רך מבפנים וכמובן אדמדם ונוזלי, ראוי לציין שזו המסעדה שמתמחה בנושא הזה והבשר היה צלוי על המילימטר, פשוט מדהים.

image

ואם אתם לא מאמינים תסתכלו פנימה לתוך הבשר ותראו את הצבע הורוד המטריף הזה

image

החבר שהיה איתי הלך על מנת פילה מניון, גם כן סטיק מעולה אולם יותר קטן.

image

לצד הסטייקים המסעדה מגישה שלושה סוגי חרדל: חרדל דיז'ון קלאסי, חרדל מתקתק בקברנה וחרדל חריף עם חזרת. חזרת אני מאוד אוהב, החרדל החריף היה פשוט מדהים.

image

כתוספת לקחנו מנה של תבשיל תרד בשמנת שמגיע ביחד עם ביצה רכה מטוגנת, יש טקס בור המלצר מערבב את הביצה עם התבשיל שהוא מגיע לשולחן.

image

כמו כן לקחנו גם מנת ארטישוק ירושלמי, משום נראה לי ששכחתי לצלם. וגם קיבלנו מהשף טבעות בצל חביבות.

image

למנות אחרונות כבר לא היה לנו כוח, בכל זאת קיבלנו עוגיות קטנטנות

image

שילמנו על כל הארוחה כ- 360 דולרים לא כולל שירות. נשמע לא מעט, אבל התועלת גדולה, אחלה ארוחה מושקעת וטעימה.

כמו שאתם רואים זו הייתה אחת החוויות הקולינאריות היותר מעניינות. אם אתם מגיעים לווגאס ובא לכם להתפנק לרגל אירוע מיוחד, אני ממליץ בחום.

בתיאבון

  • Share/Bookmark
יום שלישי, מרץ 2, 2010 @ 08:03 AM
כפיר

לפני תשע שנים הייתי בפראג בחופשה. איתנו על המטוס – ואחר כך באוטובוס מהשדה ובלובי של המלון – היתה חבורה מאורגנת של מהמרים, שבאו לבתי הקזינו של פראג. הם, ונשותיהם, נראו, איך לומר, כמו מהמרים. המארגן שלהם היה ערס מבוגר עם חברה רוסיה בת לא יותר מ-17. אבל שנראית צעירה לגילה. בררר. חלק מהמהמרים הוטסו על חשבון בתי הקזינו. כולם, אני מניח, סיפרו על נצחונות מדהימים כל הדרך בחזרה. כמובן שלא התערבנו בהם.

image

לפני כמה שבועות חזרתי מנסיעת פוקר לאותה פראג מעטירה. ולמרות שבחבורה היו כמה וכמה מהמרים ותיקים, בהם כאלה ששיחקו צ’יקט בזמן שמהחלון בחוץ נשמעו החראקות והסירנות בשכונה, הרי שמרבית השחקנים היו כאלה שלעולם לא היית מוצא אותם באותו צ’ארטר מלפני תשע שנים (לו היו אז בגיל החוקי). איתי בחדר היה סטודנט למתמטיקה מתל אביב. היו שם כמה עצמאים מאזור הדרום (עם סיפורי קסאמים מרתקים משדרות המופצצת), כמה סטארטאפיסטים, בלוגר קרח ומגוון רחב של צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם. והם לא הסתגרו רק בקזינו – להתרשמותי כמעט כולם לקחו לפחות כמה שעות לסיור בעיר הקפואה. היו אפילו שלושה שהלכו להפקה די מעפנה אבל זולה של אגם הברבורים. אי אם נוט קידינג.

image

חוץ מהסטייק השווה משקלו בזהב, התבססה התזונה בנסיעה על המזון המקומי. רוב הזמן הסתובבנו במרכז. זה מאוד כיף, כידוע, להסתובב במרכז העיר היפה הזו, תיירותי ככל שיהיה (הנה פוסט יפה מהבלוג הרחובות של ג’ין על התכנון האורבני המיטיב עם ההלך של פראג).  אז לא, לא גילינו שום מסעדה קטנה ומסתורית המוכרת רק למקומיים בז’יז’קוב או משהו. זה לא רק קוצר החופשה והעובדה שתמיד יש שולחן פוקר משובח וקרוב, אלא גם הקור המקפיא.

יש לי חברה טובה שחיה פעם בפראג כמה שנים, ואני מניח שהיא היתה יכולה לתת לי כמה כתובות שוות, אבל רבאק, קר. מצד שני, הגענו מוקדם בבוקר חג המולד, וכשקפצתי לבקר שני חברים שלה – האחד איש אינטראקטיב בכיר מקומי, השני חבר בכוח שמירת השלום של האום במקדוניה שבא לביקור מולדת, זכיתי לקצת תרבות ערב חג מקומית. ולא, אין תמונות, מתנצל, זה היה אחרי טיסת לילה בצ’ארטר והיינו מבוסמים כדבעי. היה יין חם ומתובל, היו בירות טובות, והיה מרק קרפיון מסורתי וקרמי, שמסתבר שבדיוק גמר את 3 שעות הבישול האיטי שלו איך שהגעתי. היה טעים מאוד, בעל טעם דגי עדין וממש לא קרפיוני כמו שאנו מכירים. ושתינו וחגגנו עוד קצת את הולדת המשיח. לטענתם, אגב, זה חוקי בפראג.

בקצה שדרת ואצלב המרכזית בעיר יש כמה דוכני גזלנים שמציעים מזון מהיר, שמנוני וטעים מאוד. הקור העז – אני מניח שבמונחי אירופה מעלה אחת מעל האפס זה יום חורפי נאה – גורם לזה שהתורים לא נרגעים לרגע.  למשל, קיורטוש חם וטרי מהמנגל (קוראים לו בשם אחר פה):

image

ממש ליד, דוכן עם מיליון סוגי נקניקיות, האחת ברברית ושמנה מהשניה. כמו באלנבי, אבל טעים:

image

קצת בהמשך, אחד מהמנגליסטים הטורקים חפר מקופסת פלסטיק שיפודי ששליק עם רוטב כתום זוהר. לא ניסיתי:

image image הארוחה הבאמת טובה של הטיול נאכלה ברובע היהודי, כפי שקרויים אותם שלושה וחצי רחובות מאחורי הברך של הוולטבה. ממש ליד הכניסה לבית הקברות היהודי המדהים, יש שתי מסעדות. האחת כשרה למהדרין, השניה, “הגולם” על שם הרובוט מבוץ שבנה המהר”ל, נמצאת ממש ליד. מאחר והמהר”ל כבר לא עימנו הרבה שנים, היא לא כשרה:

image

באיזו ביקורת על מסעדה צ’כית (גם הם, פשוט, בחרו בכותרת המתבקשת של הפוסט הזה) כתבה פעם הילה אלפרט על ההגזמה המובנית באוכל הצ’כי, הכבד והשמנמן: “יש משהו באוכל הזה שגורם לך לחבב אותו בעיקר אם שתית מספיק ככה שהפה שלך לא מדקדק ומציק בפרטים הקטנים”. אבל גם בפרטים הקטנים, היה מצויין: מימין נראה כוס של באדוויזר מהחבית, המקורית. למעלה נראית תלולית של פירה מנוקד בבצל מטוגן ובחתיכות ביקון. מתחתיו רבע ברווז צלוי ביין, ולידו שלושה סוגים של בצקניות. משהו בין קניידלך לניוקי.

image

וזו מנת הספיישל של המקום, מנת הגולם: על פירה גס ועתיר שמנת נחים צלע טלה, כמה נתחי בקר וסטיק חזיר קטן, שתוכו ורדרד. לו הגולם היה חי, הוא בטח היה יודע איך לטפל במנה מחללת הכשרות הזו הקרויה על שמו. מכיוון שהוא לא היה, השתדלנו כמה שיכולנו.

שוב תודה לגדי שמשון (ערס פואטי) על הפוסט הנהדר הזה, גדי הוא חבר טוב ותמיד כיף לקבל ממנו חומר כתוב. הפוסט פורסם במקור גם בבלוג ערס פואטי – אחד הבלוגים היותר אהובים עלי בארץ.

בתיאבון… :-)

  • Share/Bookmark
יום רביעי, פברואר 24, 2010 @ 12:02 AM
כפיר

לפני כשבועיים לקחתי חלק בתערוכת wine expo 2010 בגני התערוכה. אירוע שכזה הוא חג לחובבי היין. האירוע מחולק ל-3 ימים שכאשר ביום הראשון מוזמן רק הקהל המקצועי דהיינו מלונאים, מסעדנים, עיתונאים וכמובן גם בלוגרים. את ההזמנה לתערוכה קיבלתי בעזרתה של של מורן בר מהבלוג ניוזגיק.

להודות על האמת התערוכה הרבה יותר קטנה מאירוע סומלייה שגם אותו סיקרנו.  אירוע הסומלייה מופנה רק לקהל המקצועי בעוד שפה יש פניה לכלל הציבור.

המון יקבים בחרו שלא להשתתף באירוע, אבל היה מבחר לא קטן ועבדכם הנאמן נהנה מאוד.

image

אז קיבלתי החלטה לא לשתות שום יין שאני כבר מכיר, רציתי לנסות קצת דברים חדשים. הדוכן הראשון שנכנסתי אליו היה הדוכן של ויתקין, וכמובן מילאה לי הנציגה כוס גדושה בקריניאן, אמרתי שלא אטעם מה שכבר טעמתי, אבל פשוט לא יכולתי לומר לא ליין המקסים הזה, מה עוד שאני חובב קריניאן.

image

ביקרתי גם בדוכן של יקב הרי גליל האהוב עלי גם כן. מיד המליצו לי על אביבים שהוא יין לבן, גם אותו סיקרנו אבל לי לא יצא לטעום – מ ד ה י ם!, גל גם כתב עליו בבלוג.

אחד הדוכנים הגדולים היו של יקב טפרברג, קיבלתי קצת מהסירה שלהם, מעט סתמי ולא מעניין. התאכזבתי.

הדוכן המנצח מבחינתי היה של יקבי רמת הגולן, הם הביאו חביות שנתנו תחושה של יקב ונתנו לטעום סדרה של יינות מתיישנים של ירדן. טעמתי מספר יינות, אחד היינות היותר מוצלחים, לדעתי הכי מוצלח בכל האירוע הוא הקברנה 2002,  השאיר בי רושם עז, עוצמה פירותית וסיומת שמרגישה עוד. הייתי חוצפן וביקשתי מהנציגה עוד מעט מנקטר הנהדר הזה.

image

עוד יקב אהוב עלי הוא יקב אמפורה, הפעם יצא לי לטעום את השיראז שהוא היה בעל טעמים עזים. האמת שכבר הייתי אחרי הכוס העשירית, וכבר כל יין נראה טעים, אבל אני משוכנע שהיין הזה הוא באמת טוב.

כמו בכל תערוכת יין יש מעט גימיקים נוספים כגון שמן זית, סנגריות, פרסקו וכמובן איך לא דוכני גבינות במשקל של משק יעקבס, מילאתי צלחת להוריד את השיכר, כהרגלי ביקשתי מהגבינות עם הטעם היותר חזק, גבינות כחולות זה עוד אהבה, רק יש בעיה שהדומיננטיות שלהן ממלאות את חלל הפה ואחכ לטעום יין מאוד קשה.

image

העובדה הזאת לא מנעה ממני את הכיף של להמשיך לטעום משלל הדוכנים.

יש לציין את העובדה שבחלק מהדוכנים הכירו אותי, פשוט זכרו אותי מסומלייה.

image

את הסוף אתם מכירים, כמובן שחזרתי הביתה במונית שמח וטוב לב.

לחיים :-)

  • Share/Bookmark
יום ראשון, פברואר 14, 2010 @ 10:02 AM
גל גרנוב

כבר מזמן שלא פרסמתי כאן פוסט על ויסקי. בזמן האחרון הייתי עסוק בכתיבת פוסטים בבלוג הייעודי שלנו שעוסק בויסקי ובויסקי בלבד בשפה האנגלית, WhiskyIsrael אבל כמה אירועים בחודשים האחרונים הבהירו לי שיש מקום לפוסט הזה גם כאן בשפת הקודש. אז הנה כמה מיתוסים שברצוני לנפץ אודות ויסקי. מוכנים? הנה זה בא.

ויסקי מיושן שנים ארוכות הנו ויסקי משובח יותר

bp

נכון שהויסקי מושפע רבות מהחביות בהן הוא מיושן. הטענה הרווחת היא שכ80% מפרופיל הטעם של ויסקי כלשהו מגיע מהיישון בחביות. לפיכך הגיוני לחשוב שויסקי שיושן 40 שנה אמור להיות ויסקי מאוד איכותי לעומת אחיו שיושן “רק” 12 שנה. ובכן, הדברים אינם פשוטים כל כך.

קודם כל, ישנו הגורם הסוביקטיוי. יש מבינינו שאוהבים ויסקי מאוד “עצי” ויש כאלו שאוהבים פחות עץ בפרופיל הויסקי שלהם. שנית, תקופת יישון ארוכה מדי לא אחת גורמת לטעמי עץ עזים במיוחד שמאפילים על טעמים אחרים נעימים שמגיעים דרך העץ (וניל,חמאה,מתיקות), ולא אחת ויסקים מאוד ישנים בני 30,40 ויותר מאבדים את האיזון הדק הזה, והופכים לעציים יתר על המידה, מה שפוגע בהנאה מהם.

נוסף על כל, במיוחד בויסקים מעושנים וכבוליים במיוחד, ישון ארוך מעדן מאוד את טעמי העשן והכבול. יש חובבי ויסקי (כמוני למשל) שאוהבים ויסקים צעירים ו”בועטים” במיוחד מבחינת הכבוליות. הכבול הינו דומיננטי מאוד בפרופיל הויסקי, אך נוטה ל”השבר” לאחר שנות ישון ארוכות. תהיה זו טעות לומר כי לפרויג 18 “טוב” יותר מלפרויג צעיר יותר למשל בן 10, או 12 או לחלופין, יש לא מעט אנשים שיעדיפו לשתות ארדבג צעיר ונושך על ארדבג בן 16 או 17 שאולי הינו מורכב יותר בטעמיו, אבל מעודן הרבה יותר. הכל עניין של טעם.

בקיצור מבוגר יותר לא משמעו תמיד טוב יותר.

ויסקי בעל צבע עמוק ויפה יותר הוא איכותי יותר

Whisky_Color_test

חשבו על הסיטואיציה הבאה: נכנסתם לחנות ויסקי, או לדיוטי פרי והתלבטתם בין שני בקבוקי ויסקי. אחד היה חיוור בצבע שרדונה ואילו השני היה בעל צבע זהוב יפהפה. במי תבחרו?

רב הסיכויים שתלכו על זה שהצבע שלו מפתה יותר. אתם לא היחידים, ואת זאת יודעים אנשי השיווק של המזקקות וכמובן משווקי הבלנדים. ויסקי בעל צבע עמוק יותר נתפס על ידנו כויסקי איכותי יותר, בעל טעמים עזים יותר וגוף מלא יותר.

ובכן? מדובר בטעות בסיסית. צבע הויסקי אינו אומר דבר וחצי דבר על טיבו, הגוף הסיומת או כל מאפיין אחר. מכירים חומר בשם E150? כנראה שלא בשמו המדעי, אבל אותו E150 נקרא בשפת יום יום : קרמל. כן, זהו חומר כימי, שמטרתו אחת. לצבוע משקאות ומאכלים ולתת להם צבע כהה ודבשי יותר. קוקה קולה מכיל אותו, וסביר להניח שגם הויסקי הבלנדד שלכם וגם הסינגל מאלט שלכם (אלא אם מצוין על הבקבוק : Natural color) מכיל כמויות ממנו.

זה אינו סוד שמזקקות ובלנדרים רבים משתמשים בו להשגת צבע מפתה יותר. לכן, הצבע שאתם רואים לא מרמז ולו כלום על איכות הויסקי וטיבו.

מזקקות מסוימות אף דואגות לבקבק את הויסקי שלהם בבקבוקים ירוקים, בכדי שלא תראו את הצבע הבהיר של הויסקי שלהם (שלא עובר צביעה והינו טבעי)  ותעדיפו ויסקי אחר בעל “אופי”. לדוגמא, לפרויג במירב הבקבוקים שיוצאים מהמזקקה.

ויסקי שותים בכוס זכוכית נמוכה (Tumbler)

41MIk3h8lpL

אתם מכירים את הסצנה. גיבור הסרט נכנס לבר אפלולי ומבקש מהברמן כוסית ויסקי. הוא מקבל מנת ויסקי בכוס נמוכה בעלת תחתית כפולה וכבדה, עם הרבה קרח ולוגם אותו באיטיות.

מה לא בסדר כאן?

קצת רקע. הכוס הנמוכה והכבדה נקראת "Tumbler . מטרתה היחידית היא למנוע התגלגותה על הבר. לא אחת אחרי כמה כוסיות ויסקי, הלקוח כבר מבושם כהלכה, ותנועותיו גמלוניות. מטרת הכוס הכבדה והמבנה שלה, למנוע התהפכותה על הבאר במקרה וידו תפגע בה. אין כאן שום מטרה אחרת, ויתר על כן, המבנה הישר של דפנותיה אינו משרת אותנו כלל וכלל. זהו מבנה אנטי אידאלי מאחר והארומות מתפזרות וקשה יותר לקבל רושם על ריחו של הויסקי, דבר חשוב במיוחד כשמדובר בויסקים איכותיים.  חוש הריח מהווה נדבך חשוב ביותר בטעם של כל מאכל ומשקה אותו אנחנו דוגמים. לפיכך חשוב לרכז את ריחות הויסקי בכוס המיועדת לכך.

20080915_WhiskyGlass_03

הכוסות הטובות ביותר לטעימת ויסקי הינן כוסות גלנקיירן, או לחלופין כוס הדומה בצורתה לכוס יין לבן, והמתכנסת פנימה כלפי האף. לאלו מבינכם שבאמת מתעניינים ניתן למצוא בבלוג הבא הסברים והתאמת כוסות מקצועיות מכמה סוגים לפי סוג הויסקי שאתם אוהבים. מומלץ. חלקכם יגיד ודאי שמדובר בפלצנות ושהכוס אינה משנה, וכו’ וכו’. נסו פעם אחת לרחרח ויסקי איכותי בכוס כזו וכזו, ואני בטוח שתבינו את כוונתי.

ויסקי שותים עם קרח

טוב כאן הדעות כבר יותר חלוקות, אבל לטעמי התשובה ברורה. הקרח לא מוסיף אלא גורע בכמה אופנים : א. הקרח מדלל את הויסקי שלכם. וחבל לדלל ויסקי שאינו חזק מדי. ב. הקרח גורם לויסקי להיות קר מדי, ובלוטות הטעם שלנו מאבדות מיעילותן כשהמשקה קר מדי.

נכון, אנחנו חיים במדינה חמה ורב השנה קשה לשתות ויסקי בטמפרטורת החדר, אבל מנסיוני, מזגו כוסית, שימו אותה בחדר ממוזג. חכו כחצי שעה, והויסקי יהיה טוב לשתיה ונעים הרבה יותר. לא חם אבל לא קר מדי.

אם ברצונכם כן לקרר את הויסקי ואתם אוהבים אותו קריר, ישנו פתרון נחמד מאוד בדמות אבנים שניתן להקפיא ולהוסיף לכוסית, ולקבל את אפקט הקרח , רק בלי מהילה.

ריצ'רד פטרסון המאסטר בלנדר של וויט&מאקאי , ג'ורה ודלמור ממש מתעב קרח בויסקי שלו. שימו לב לוידאו הבא.

אז כמו שאומרים אצלנו, בשנה הבאה באיילה הבנויה. ולחיים!

  • Share/Bookmark
יום שלישי, פברואר 9, 2010 @ 12:02 PM
כפיר

תמיד אני מתלונן שאין מה לאכול אצלי בסביבת העבודה, אז מסתבר שיש כמה וכמה מקומות שווים באמת. אל הארוחה הזאת התלווה אלי גל שבמקרה היה בקורס ברמת גן, הייתה לנו רק חצי שעה (ישיבות שלי והקורס של גל) לקחנו את הסיכון וקפצנו לארוחה עסקית בשגב אקספרס.

מסעדת שגב אקספרס של השף שגב משה, היא האחות הקטנה של מסעדת שגב בהרצליה, בשגב אקספרס האוכל מגיע יותר מהר ופחות יוקרתי אבל אוכל שלא מתפשר על איכות. במסעדה תוכלו לאכול מבחר פסטות, עופות בטאבון בטעמים שונים, סלטים ומרקים. אה כן וגם אחלה מנות אחרונות – מפאת הזמן לא אכלנו מנה אחרונה בארוחה זאת.

המקום מעוצב באווירה צרפתית מדהימה, לכל אורך המסעדה יש שדירה של עצים בשלכת וספסלים, בהחלט מזכיר את רחובות פריס, במקום יש גם פאטיו מעוצב ומפוזרים בו מבחר ירקות העונה כמו שוק מגניב. המטבח פתוח לעיני הסועדים.

לארוחה העסקית יש 3 רמות מחיר: 59 ש”ח, 69 ש”ח ו- 79 ש”ח. תלוי מה מזמינים. הארוחה כוללת מנה ראשונה או אחרונה והמנה העיקרית. כמו כן, במסעדה מגישים מים בטעמים שעושים במקום, הגישו לנו מים עם נענע ולואיזה, מאוד מיוחד.

למנה ראשונה הזמנו מרק קרם חציל בלאדי קטיפתי, בכל זאת לשבת בפאטיו המהמם כשגשם בחוץ זה מחייב למרק, יש לציין שהמרק מאוד כבד אך בעלים טעמים נפלאים של חציל טרי במיוחד, עם טעמיי גריל ועישון עדינים. מנה מעולה לחורף.

image

כשאוכלים מרק כזה מתבקשת פחמימה, הזמנו את פוקאצ'ת הבית של שגב, שתי פוקאצ'ות צרות ומאורכות מוגשות בתוך שקית נייר חום. פוקאצ'ות טעימות אבל אין ספק שהן פחות טעימות ושומניות מהפוקאצ'ה האגדית של רפאל. אבל בהחלט טעימות. הפוקאצ'ות מגיעות עם חמאה ושמן זית עם חומץ בלסמי.

image

למנה עיקרית גל הזמין פיצה זיתים ושאטה – פיצה עם עגבניות חריפות, זיתים שחורים, גבינת מוצרלה, שום אפוי ופטריות כמהין. גל הביע התלהבות מהמנה, פצה מרובעת שנחה לך על מגש מעץ, פיצה פיקנטית בעל בצק אוורירי וטוב.

image

 

אני הזמנתי אטריות צ'ילי – אטריות אודון מוקפצות במחבת לוהטת עם ג'ינג'ר, סלרי, פלפלים חריפים, פרוסות שום, תרד ועלי בזילקום מעוטר באננס טרי. הייתי במצב רוח למשהו מעט חריף. מנה מיוחדת השילוב בין האננס המתקתק והפלפלים החריפים בהחלט מיוחד. בצד קיבלתי גבינת פרמג'ן, בשגב הגבינה מגיעה בגוש והסועד מקבל מגרדת קטנה והוא מגרד לעצמו. יש לציין שהגבינה הייתה אנמית וחסרת טעמים, קצת מאכזב. המנה כולה הייתה טובה ומוקפדת.

image

 

לסכום בהחלט מקום ראוי לארוחת צהריים מהירה ובהחלט לא יקרה. חומרים מעולים, טעמים טובים ואחלה של אווירה. אני טוען שהמון מסעדות חוטאות בארוחת הצהריים ומגישות אוכל לא טעים, אפילו מסעדות שף, חבל מאוד – בשגב אקספרס אני יכול לומר שהרמה טובה מאוד.

 

אני חייב להוסיף את התמונה של הירקות בפאטיו. צבעוני וחביב :

image

בתיאבון!

Blog Widget by LinkWithin
  • Share/Bookmark