הפיד שלנו – הרשמו
שיתופי פעולה
תג: ‘תל אביב’
מי שעוקב אחר הבלוג ודאי זוכר כי כבר ביקרנו בשגב אקספרס לארוחה עסקית בעבר. אבל דין עסקית אינו כדין ארוחה בשאר ימות השבוע. השבוע היינו בסביבה והחלטנו לקפוץ הפעם עם שני הזאטוטים לארוחת צהריים. אחד הייתרונות של שגב אקס הוא המבחר הרב, ערב של סגנונות ומאכלים מפיצה , סלט, וכלה בסטייק יען. גם המחירים לא מאוד גבוהים, גם אם כי לא זולים.
הזמנו מקום והגענו לצהריים. הושבנו בפטיו בשולחן עם מקום לעגלה,ובחרנו את המנות שלנו. היינו רעבים. ובמיוחד הילד. אין מנות ילדים מוקטנות (בד”כ אני ממש נגד מנות הילדים הסטנדרטיות של פסטה עם רוטב אדום, ושניצל וצ’יפס. גם ג’וניור לא ממש בעניין מנות כאלו ואוהב פסטה עם רוטב של גדולים,סטייק ושאר מנות מבוגרים, אבל במידות צנועות יותר) לכן הלכנו על פיצה מרגריטה, כהימור בטוח, ואם אפשר מהר.
הפיצה (49 ש”ח)הגיעה ממש מהר, נראתה מצוין, וגם היתה טעימה, בצקה פריך וגבינה במיה מספקת. עזרנו קצת לג’וניור לסיים את המנה, והיה לא רע בכלל.
לראשונות הזמנו סלט קיסר (41 ש”ח) שאנחנו מחבבים מאוד. הגיעה מנה לא גדולה, אבל לא קטנה, טעימה, טריה עם קרוטונים (בחרנו את הגרסא ללא עוף), עם רוטב מתובל כהלכה, שהורגשו בו דגי האנשובי בדיוק במידה הנכונה. מלמעלה גבינה מגוררת, בקיצור , מנה מצוינת. מאחר ואכלנו מעט פיצה, לא אכלנו הפעם את הפוקצ’יה הטעימה שמוגשת בצורה מקסימה בתוך שקית נייר . בפעם הבאה.
לא ברור לי למה (באנו לארוחה רגילה בעילום שם) אבל המלצר פינק אותנו גם בסלט נוסף “באדיבות שגב”, סלט איטלקי ( 30 ש”ח) שכולל עלים טריים בוינגרט תמרים מיובשים ובלסמי עם אגוזי מלך, פילה תפוז, שקדים קלויים ואספרגוס גריל. הסלט היה טעים, אם כי לא כמו סלט הקיסר שהיה מוצלח ממנו, והיו בו מעט מאוד גבעולי אספרגוס קלויים.
לעיקריות בחרתי מנה שכבר אכלתי בעבר והיתה מצוינת : "יען ביין ואגסים (89 ש”ח) – יען בגריל עם רוטב יין פורט, בצלים אדומים ואגסים סגולים. מנה מעולה, בכמות יפה, פשוט סטייק יען מעולה ברוטב מתקתק שאי אפשר לא לאהוב. גם רעייתי אהבה מאוד את המנה. הפירה שהוגש לידה היה מ ע ו ל ה. אפילו כרמל הקטנה אכלה קצת ממנו.
מנה נוספת שחלקנו היתה ריזוטו (59 ש”ח) – ריזוטו ירקות גינה ופטריות טריות מבושל עם צמחי תבלין, שום, שמנת, גבינת פרמז'ן ואגוזים. המנה היתה מתובלת כהלכה, עשירה בירקות וטעימה מאוד. פשוט וטעים.
הכל טוב ויפה, נהננו עד מאוד, פרט לדבר אחד שמאוד הכעיס אותי. ביקשתי להזמין חצי ליטר גולדסטאר,הבירה היחידה מן הברז. המלצרית ענתה לי כי יש רק “פיינט” שזה 410 מ”ל. ראשית, זה שאין חצי ליטר זו שערוריה. שנית , פיינט אינו 410 מ”ל אלא 450 או אם מדובר על פיינט אנגלי אזי זה 570 מ”ל. אני די בטוח שהכוס שניתנה לי היתה בת 330 מ”ל לא פיינט ולא בטיח, אבל לא בדקתי. FAIL גדול גדול לשגב. נון גדול שלך, אנא תקן מייד.
לקינוח חככנו בדעתנו ולבסוף הזמנו גביע גלידת שוקולד (10 ש”ח) לילד, ולנו “שכבות וחלווה” (36 ש”ח) – עוגת שכבות עסיסית עם קרם חלווה, רוטב אספרסו חם, קקאו וקצפת מסקרפונה עשירה. המנות הגיעו מעט לאט אבל היו טעימות. רביבי סיים את הגלידה ואנחנו התמוגגנו מהקינוח. בד”כ אני לא ממש אוהב קינוחים מתוקים מאוד, אבל פה היה שילוב מנצח של המסקרפונה הקטיפתית, החלווה והגלידה שלמטה. קינוח מצוין.
בתוספת אספרסו ארוך, מיץ תפוזים ובננה ובירה שחורה (והבירה שלי, המרגיזה) הסתכם חשבוננו ב 350 ש”ח. לא נורא, אבל לא מסעדת פועלים, כפי שהעיר בצדק כפיר.
לסיכום:
מדובר באחלה אופציה לארוחה משפחתית ובכלל, עם המון אפשרויות בחירה, מנות טעימות, אסטתיות ומשביעות. מטבח “שף” לייט. וכמובן, לא צריך לשדוד בנק. פרט לעניין הבירה המרגיז, נהננו מאוד. אנו נחזור לשם בודאי.
בתיאבון.
כפי שאתם יודעים אני לא ממש חסיד של המבורגרים בתור מזון “גורמה” או משהו שממש מרגש לכתוב עליו. המבורגר הינו אחלה של פאסטפוד. אמנם יש הרבה המבורגריות שבשרן איכותי, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת מה בדיוק קיבלת בקציצה. האם זה אנטריקוט כפי שפורסם? מה עוד הוכנס לבלילה וכו’. כל זה לא מונע ממני לאכול המבורגרים ולהנות. את רשת וולפנייטס אני מכיר מהסניף בפינת לילינבלום, אבל למרות שעברתי שם פעמים רבות לא נכנסתי , אולי כי באזור יש לא מעט מקומות מעניינים לא פחות.
לא ידעתי כי הרשת פתחה סניף ברחוב יהודה המכבי פינת וייצמן, היכן שעמדה מסעדת מטרופוליס המיתולוגית, ומפגש וייצמן האגדי לפניה (אגדי לא בשל איכות האוכל). לפני כמה שנים טובות בהייותי רווק פוחז, גרתי מרחק יריקה משם, ויהודה המכבי היה מעים בית שני, אבל מאז התברגנתי ועברתי לשרון, ומזמן שלא ביקרתי באיזור.
בשבת האחרונה יצאנו כל המשפחה לטיול בירקון, ולאחר כמה שעות של כיף מיוזע ומרדף אחרי רביבי והאופניים, היינו רעבים. נזכרתי שבדרך חלפנו על פני וולפנייטס והחלטנו לנסות את המקום. ילדים, אוהבים כאמור המבורגרים וצ’יפס, אז למה לא? התקשרתי להזמין שולחן, והודיעו לי כי אין שמירת מקום. מעניין. רק כשהגענו התברר לי כי מזמינים את ההמבורגרים בקופה, ולוקחים בשירות עצמי לשולחו. פאסט פוד עד הסוף, אבל עם טאץ’ של גורמה.
הממוקם עצמו מעוצב בגווני שחור, לא גדול מאוד עם שולחנות על המדרכה ומעט מקום בפנים המסעדה. המטבח אם אפשר לקרוא לגריל חשמלי קטן מטבח, נמצא גלוי לעיני כל, ועובדיו צולים עליו את הבשר. קונספט חביב, לא יותר. מה שעוד אתם יכולים להנות ולשמוע את הדיאלוג המופתי של צוות הגריל.
מה מזמינים? המבורגר כמובן. לילידם בחרנו במיני המבורגר (19 ש”ח) שהוא המבורגר בגודל נגיסה, אידאלי לילד בן 3, וצ’יפס משותף. ההמבורגר היה חביב בלחמניה קטנה, ובגזרת הילדים היתה הצלחה.
אני הלכתי על מנה עיסקית בשם Wolfnights Special – המבורגר בקר וטלה עם רוטב מיונז ושום קונפי, גבינת אמנטל ובייקון. השילוב של בייקון המבורגר ואמנטל אהוב עלי במיוחד. המנה (59 ש”ח) עם תוספת של 9 ש”ח עבור בירה.
וכאן הגענו לקטע המבאס של המקום. לא אחת אני מתלונן על מסעדות ופאבים שמגישים בירה רק בגודל של שליש. מצב מביש, ופשוט מכעיס! אין שום הגיון בהגשת מידה קטנה כזו של בירה ללא אפשרות לחצי ליטר ובמיוחד בארצנו הקטנה והחמה. הגשת של שליש הינה פשע קולינרי, שכל מטרתו היא :רווח נוסף. למה למכור חצי טובורג ב 20 ש”ח שאפשר למכור שני שלישים ב 30 ש”ח (15 לכוס). פשוט תאוות בצע. פרט לזאת ששליש ליטר לא מרווה את צמאוני גם ביום קריר במיוחד. ברור לכם שלא הסתפקתי בשליש אחד, ולכן נאלצתי לשלם יותר וגם לשתות בכוס של ילדים. שליש – יוק!
התחלנו ברגל שמאל, אבל ההמבורגר היה לא רע בכלל. הבייקון לשם שינוי לא נחרך עד היותו פחם כפי שקיבלתי אותו במקומות רבים וטובים, והגבינה היתה בכמות מספקת. אחלה של שילוב. הבשר היה נחמד, הכבש לא ממש הורגש אבל אין תלונות. המבורגר גורמה זה לא, אבל אחלה של מנה להשבעת הרעב, בתחום הסביר. פאסט פוד משודרג. ללא ספק.גם הצ’יפס היו בסדר גמור ובמידה לא מבוטלת. מנה משביעה לגמרי. בתוספת שני שלישי המים (בירה טובורג, כמו מים) הייתי שבע וטוב לב.
רעייתי בחרה בהמבורגר רגיל ונהנתה ממנו גם כן. נחמד.
לסיכום:
אחלה של מזללת מזון מהיר משודרג, אבל לא ממש מרגש. אם אתם רעבים, ובא לכם משהו לא מחייב, מהיר לא מאוד יקר (אבל גם לא זול) ואתם חובבים בירה במידות מזעריות (שליש זה לא זה!). אם אתם באזור, רעבים אופציה בהחלט ראויה לז’אנר.
בתיאבון!
אני מודה!
אני אוהב אוכל, למעשה, אני דיי מכור לאוכל. כמו בעלי הבלוג הזה וקוראיו, גם אני אוהב לפקוד מסעדות. אני נהנה ללכת למסעדות שף, אני אוהב ללכת למסעדות בשר, אני מעריך מנות אשר בהן עושים שימוש בחומרי הגלם האיכותיים ביותר, ואני מתפעל מהייצירתיות של השפים המוצלחים של ארצנו.
אבל וואלה, לפעמים, בא לי אוכל שכונה.
אוכל שבא בסירים גדולים, אוכל של מאמות. אוכל מהסוג שכאשר מרימים את המכסה של הסיר, אדי ניחוחות נפלאים ממלאים את החדר. אוכל שמזכיר לי את הבית של סבתא בארוחת שישי בצהרים.
בשישי שעבר, בעת שיטוט במדרחוב שבנחלת בנימין, גילינו את מסעדת בת ארצי. מאחורי מסעדת בת ארצי עומד סיפור מעניין מאוד על קבוצת נשים מנתיבות אשר החליטו לאפשר לעם ישראל להנות מבישולי עדות שונים. קבוצת הנשים אשר נקראת "תבלינים" מבשלת אוכל אתני עבור ארועים ומוסדות שונים, ובניהם גם מסעדת בת ארצי.
המבקרים במסעדה ימצאו צוות צעיר וחביב אשר יציג בפניכם מספר לא מבוטל של סירים מלאי כל טוב. מאכלים מרוקאים, גרוזינים, פרסים, אתיופים ועוד ועוד ועוד…
המסעדה מעוצבת בסגנון "OLD FASHION" חביב, וישנם גם מספר שולחנות הממוקמים על המדרחוב עצמו ומאפשרים לאכול תוך כדי צפיה בעוברים ושבים.
בחרנו בשתי מנות עסקיות, כאשר מנה שכזו כוללת אורז, תוספת, מנה עיקרית, לחם וסלטים אותם אתה לוקח לבד ממזנון.
אני בחרתי בקציצות דג מרוקאיות (מגיעות ברוטב אדום) על אורז לבן בתוספת גרגירי חומוס ובמיה. מנה טעימה מאוד אם כי פחות חריפה ממה שאני רגיל ואוהב.
אשתי בחרה בקציצות בקר עם ארטישוק על מצע אורז ירוק ואפונה. האורז היה ריחני והארטישוק שהוא אחד הירקות היותר נפלאים שיש, ליווה את המנה בצורה נפלאה.
לסיכום – מדובר במקום חביב אשר נושא עימו יוזמה יפה מאוד. אז אם מתחשק לכם קצת אוכל שכונתי טעים ומלא ניחוח, קפצו לבקר בנחלת בנימין, שם תחכה לכם הפתעה נעימה וטעימה.
תודה לרותם על הפוסט והצילומים המרהיבים כהרגלו. רותם כותב בלוג על יין, תוכלו לבקר בו כאן.
הקרפצ’יו בר הוא מוסד תל אביבי די ותיק במונחי עסקי האוכל (נפתח ב 2007), ושמענו עליו כבר מזמן.
שמענו דברים בשבחו, קראנו עליו ביקורות אוכל, אבל משום מה לא הגענו לשם עד היום, בלי סיבה ממשית. מה שיותר מפתיע הינה העובדה שלא ביקרנו במקום למרות שהבעלים הוא בן דוד של אחד מאתנו (גל) והשף של המקום הוא בן דוד נוסף של גל. הסנדלר הולך יחף? כנראה שכן. אני מודה ומתוודה, היינו צריכים להגיע לפני. אבל כמו שאומרים, מוטב מאוחר מאף פעם לא, ואכן, טוב שבאנו.
למי שעוד לא מכיר ולא ביקר, מדובר בבאר קטן ומדליק עם מעט מקומות ישיבה, וקצת שולחנות בחוץ. הקונספט מעניין(ודי ברור מן השם): מנות קרפצ’יו בשר מסוגים שונים (פילה,סינטה) המוגשות על הצלחת פרוסות דק-דק ומעליהן תוספות שונות ותחמיצים שונים, כלצידן לחמניות מעשה בית. פרט לקרפצ’יו הנא, אפשר לקבל גם מיני סביצ’ה , כריכים וסלטים וגם רולים מעניינים של בשר ,וגבינות.
הגענו למקום בשעת ערב לנשנוש מהיר, וישבנו על הבאר. היה זה ערב סתווי, והמקום היה מלא בחציו, כאשר שולחן גדול של סועדים המה בחוץ והבאר כולו היה שלנו. בחרנו לחלוק שתי מנות קרפצ’יו , הרי לשם כך באנו , וכמובן סלט.
פתחנו ב קרפצ'יו צרפתי (34 ש"ח)- חומץ יין אדום, שמן זית, גבינה כחולה ואגוזי לוז קלויים. הקרפצ'יו מגיע בשתי תצורות : פילה או סינטה לפי בחירה, את המנה הזאת בחרנו בתצורת הסינטה.
הקרפצ'יו במסעדה מוגש דק, יש כאלה שמעדיפים יותר עבה, עניין של טעם. המנה הספציפית הזאת הייתה טובה, השילוב עם הגבינה הכחולה והחומץ היה באמת מיוחד, אנחנו אוהב גבינות כחולות, והמנה נראית מעולה מבחינה ויזואלית.
המשכנו עם מנת הדגל: קרפצ'יו שחיתות (49 ש"ח) – עשוי מפילה בקר, מתובל בחומץ בלסמי מיושן, שמן כמהין ומחית פטריות כמהין. בהחלט מנה מיוחדת, אם אתם אוהבים פטריות כמהין, מי לא אוהב?. המנה הזאת מגיע רק בפילה, בהחלט הפילה יותר מוצלח לטעמי. חובה לנסות אם אתם פעם ראשונה במסעדה.
לצד המנות הוגש לנו לחם מרוקאי. לחמניות קטנות, אני חייב לציין שהמרקם של הלחמניות באמת מרוקאי, כמו שאתם יודעים ילכפיר יש סבתא מרוקאית אסלית. הלחם מוגש חם ביחד עם חמאה, השילוב של הלחם עם החמאה והקרפצ'יו פשוט כיף.
לקחנו גם סלט פטריות (37 ש"ח) – עלים ירוקים בוינגרט רימונים עם פטריות פורטבלו, פורצ'יני וכמהין חמות, בתוספת סנט מור עזים מוגש על מצע של עלי חסה. גל רצה סלט קיסר, אבל סלט קיסר אנחנו מכירים, רציתי לנסות משהו חדש, משהו שמייחד את המקום. הסלט היה טוב, הפטריות חוממו והוגשו מעל החסה. האמת נראה מוזר השילוב הזה אבל הטעם היה טוב, סלט לא שגרתי,ומעניין.
למנה אחרונה רצינו לטעום את קרפצ’יו המנגו, אבל לצערנו הוא אזל. המארחת החיננית הציעה לנו תחליף בדמות פנה קוטה, מנה שאינה מופיעה בתפריט, אמנם לא ממש קרפצ’יו אבל אחלה של מנה. הפנה קוטה היתה קלילה, מתקתקה עם נגיעות פיסטוק והזכירה לי יותר מהכל קרם מלבי, אותו אני כל כך אוהב. חיסלנו את המנה במהירות. היה טעים!
את הארוחה כולה ליווינו בשתי כוסות יין הבית. יין המוגש בכוסות “קפה שחור” בדומה למסעדות וברים באיטליה. טעים, פשוט וללא פוזה. כמו שאנחנו אוהבים.
לסכום:
אווירה: כיפית, מרכז תל אביב, אווירה צעירה, מקום מושלם לדייט.
אוכל: מעולה, חומרים מאיכות מעולה, טריות וטעמים נהדרים. לא לבוא שיותר מדי רעבים, קרפצ'יו זה לאווירת נשנושים לטעמי.המקום מגיש גם ארוחות עסקיות בדמות מנות מוקטנות של קרפ’ציו מלוות בלחם המרוקאי המצוין, וכמובן סלט.
שירות: ישבנו על הבר, השירות היה מעולה והיחס היה אישי.
גילוי נאות:
כפי שציינתי כבר בראשית הכתבה, בעל המקום הינו בן דודי (שלא פגשתי כבר כמה שנים – נון שלי),יותם שאמנם לא יכול היה להיות נוכח בשעת ביקורנו (בהתראה קצרה, כמה דקות לפני שיצאנו לכוון המקום) , אבל דאג לארח אותנו בצורה מופלאה, ושמחנו להיות אורחיו לערב אחד.
בתאבון.
קרפצ’יו בר
אבן גבירול 8, תל אביב
זה עניין קצת מסובך להיות מוסד מיתלוגי. מצד אחד אתה כבר מיתולוגי אז מה אכפת לך, ומצד שני על כל שני מעריצים לפחות, יש אחד שיקום וישאל על מה בכלל הצעקה. דיקסי הותיקה, היא בדיוק מאותו סוג. או שיש לה מעריצים מושבעים, או שיש אנשים שלא ממש מבינים על מה כל הרעש וממה ההתלהבות. האמת כצפוי, מבחינתי נמצאת איפשהו באמצע. לאחר כמה ביקורים מאכזבים מאוד וסתמיים גם מבחינת האוכל וגם מבחינת השירות, שהסתיימו ב"יותר לא מגיעים לכאן" יותר מדויק יהיה להגיד שאנחנו רוב הזמן היינו במחנה השני.
נכון, אנחנו יודעים שדיקסי זה וואחד מוסד תל אביבי אהוב (ושזו כבר סכנה לכתוב עליה ביקורת), הכנפיים שלהם הן שם דבר וגם האגז בנדיקט שלהם חזק בפנתיאון המנות המוצלחות, אבל באמת לא הבנו על מה הרעש. הרי בעולם האוכל יש עוד כמה מסעדות שהן פחות מדוברות אבל שמות את דיקסי בכיס הקטן. לא?
ובכן, לפעמים זה דווקא נעים לאכול את הכובע.
יצא ככה שהשבוע היו לנו הרבה סידורים באיזור וכמו בכל שעת לילה טיפוסית שוב תקף אותנו הרעב, מי יותר (אני) ומי פחות (א' כמובן). לי התחשק משהו עם בשר, לא' התחשק טונה צרובה (מאיפה הוא הביא את זה פתאום, אלוהים?!) או סלט או פסטה..כל האופציות שדופדפו במוחנו הקודח העלו חרס- כלומר או שהיו סתמיות מדי או יקרות מדי לסתם ארוחת ערב בחוץ. ואז באה דיקסי…דיקסי? מה פתאום דיקסי?! לאחר שהועלו באוב זכרונותינו מהביקור האחרון שהיה לא ממש מרהיב ועקב כך שאנחנו בתקופה רגישה לסביבה (כלומר יותר פתוחים וסלחניים) החלטנו לתת שוב צ'אנס לדיקסי.
עיון קצר בתפריט דווקא לא בישר טובות – מגוון המנות שממש בא לנו עליהן היה מועט מדי ויקר מדי. גם שירות איטי וזוחל לא בישרו טובות. כבר חששנו שאולי מיהרנו מדי בהחלטה, אבל אט אט החלה להתבהר התמונה: יש קרפצי'ו! יש…אבל אין טונה צרובה! אבל יש פסטה…כך אט אט נבנתה הארוחה.
למנה ראשונה פתחנו כמיטב המסורת שלנו, במנה האהובה עלינו מכל (אני מסכים לאכול אותה בכל זמן נתון, כן גם עכשיו!), קבלו את הקרפצ'יו (44 ₪ מוצדקים מאין כמוהם). האם זה הקרפצ'יו הטוב בעיר (כן, כן…)? פתיחה אדירה שניצחה אותנו בנוק אאוט אכזרי- רצינו לקטר ויצא לנו מושלם! שילוב מצויין בין שכבות הבשר העדינות, החמצמצות של הבלסמי עם שמן הזית הרענן ופרמזן מוצלח, שלוו בלחמניות מפנקות הניבו מנה שרצינו לאכול ממנה עוד ועוד וכמו שהבנתם- הכתרנו אותה כאחד הקרפצ'יואים הטובים בעיר. בדוק!
לאחר פתיחה כל כך מעולה שהציבה רף כל כך גבוה לבאות, כבר חיכינו (די הרבה זמן יש לומר את האמת) למנות העיקריות. א' דבק בחשקיו, הזמין פסטה פפרדלה עם זוקיני ועגבניות מיובשות (56 ₪). מה שעל הנייר נחשב אולי כהזמנה סתמית (נגיד..) התגלה כעוד יצירה מושלמת- קערה גדולה של פסטה רחבה , השוחה בהרבה רוטב (אולי טיפה מדי) שמנת ובו שחו יחד גם הזוקיני המדובר, עגבניות לא מיובשות אבל ממש לא נורא, אגוזים וים פרמזן. חברים יקרים, מנה מחממת ומנחמת כזאת מזמן לא נטעמה. פשוט מושלמות, בפעם השניה בערב אחד. היה חסר רק לחם לנגב את כל הרוטב הזה.
אני כמובן התלבטתי והתלבטתי כהרגלי (הפעם רק בין שלוש מנות- בולונז, המבורגר ופיצבורגר). סיוע של המלצר שאמר שכל אחד חייב לטעום את הפיצבורגר, תרם רבות לקבלת ההחלטה (טעות!!). אז מה זה לעזאזל פיצבורגר? כמו שניחשתם, קחו שתי מנות שאני מאוד אוהב- פיצה והמבורגר ותחברו אותם יחד. היש מושלם מזה? ובכן, זה שילוב מוזר בין שתי מנות שלא ידעתי שיכולות להתחבר (ובאמת לא ממש מתחברות בעיני). קבלו את המנה החלשה של הערב- הפיצבורגר (62 ₪): המבורגר 180 גר', כאשר מעל ומתחת נחים עלי בצק עלים עם הרבה פפרוני וצ'ילי (יש גם אופציה של עגבניות, אננס והאם). אם אנחנו מפרידים בין המנות, כל אחת מהן היא בסדר גמור. הפיצה שהיתה קצת יותר מדי וולד אן היתה מלאה בגבינה ובפפרוני והיתה חביבה ותו לא. ההמבורגר שמתחת היה, לעומת הפיצה, חביב גם אבל יותר מדי יבש, למרות שהגיע בדרגת עשייה מדיום. לעומת שתי המנות השניות שקיבלו בקלות רבה 5 כוכבים, זו לא היתה רעה אך היצירתיות היתה בעוכריה…וחבל.
לקינוח כבר לא נותר לנו טיפה של מקום (מה קורה לנו, אלוהים?).
אז איך היה בדיקסי? כמו ששמתם לב, התלהבות רבתי נרשמה בגזרת הקרפצ'יו והפסטה ואילו דווקא הבשר האמיתי שדיקסי ידועה בו היה לא רע, אבל קצת מאכזב. השירות נע בין מתעלם לזוחל אבל הכל הכל התגמד לעומת שתי המנות המושלמות באמת. אין ספק, שדיקסי עשתה תיקון. ככה זה שאתה מיתולוגי.
תודה רבה לרותם מימון על הפוסט הנהדר. רותם כותב בלוג בקפה thamarker, מומלץ להיכנס ולקרוא את הפוסטים שלו.
מומלץ גם לעקוב אחרי רותם בטוויטר.
בתיאבון.
תגובות אחרונות