הפיד שלנו – הרשמו
שיתופי פעולה
תג: ‘תל אביב’
אני מודה!
אני אוהב אוכל, למעשה, אני דיי מכור לאוכל. כמו בעלי הבלוג הזה וקוראיו, גם אני אוהב לפקוד מסעדות. אני נהנה ללכת למסעדות שף, אני אוהב ללכת למסעדות בשר, אני מעריך מנות אשר בהן עושים שימוש בחומרי הגלם האיכותיים ביותר, ואני מתפעל מהייצירתיות של השפים המוצלחים של ארצנו.
אבל וואלה, לפעמים, בא לי אוכל שכונה.
אוכל שבא בסירים גדולים, אוכל של מאמות. אוכל מהסוג שכאשר מרימים את המכסה של הסיר, אדי ניחוחות נפלאים ממלאים את החדר. אוכל שמזכיר לי את הבית של סבתא בארוחת שישי בצהרים.
בשישי שעבר, בעת שיטוט במדרחוב שבנחלת בנימין, גילינו את מסעדת בת ארצי. מאחורי מסעדת בת ארצי עומד סיפור מעניין מאוד על קבוצת נשים מנתיבות אשר החליטו לאפשר לעם ישראל להנות מבישולי עדות שונים. קבוצת הנשים אשר נקראת "תבלינים" מבשלת אוכל אתני עבור ארועים ומוסדות שונים, ובניהם גם מסעדת בת ארצי.
המבקרים במסעדה ימצאו צוות צעיר וחביב אשר יציג בפניכם מספר לא מבוטל של סירים מלאי כל טוב. מאכלים מרוקאים, גרוזינים, פרסים, אתיופים ועוד ועוד ועוד…
המסעדה מעוצבת בסגנון "OLD FASHION" חביב, וישנם גם מספר שולחנות הממוקמים על המדרחוב עצמו ומאפשרים לאכול תוך כדי צפיה בעוברים ושבים.
בחרנו בשתי מנות עסקיות, כאשר מנה שכזו כוללת אורז, תוספת, מנה עיקרית, לחם וסלטים אותם אתה לוקח לבד ממזנון.
אני בחרתי בקציצות דג מרוקאיות (מגיעות ברוטב אדום) על אורז לבן בתוספת גרגירי חומוס ובמיה. מנה טעימה מאוד אם כי פחות חריפה ממה שאני רגיל ואוהב.
אשתי בחרה בקציצות בקר עם ארטישוק על מצע אורז ירוק ואפונה. האורז היה ריחני והארטישוק שהוא אחד הירקות היותר נפלאים שיש, ליווה את המנה בצורה נפלאה.
לסיכום – מדובר במקום חביב אשר נושא עימו יוזמה יפה מאוד. אז אם מתחשק לכם קצת אוכל שכונתי טעים ומלא ניחוח, קפצו לבקר בנחלת בנימין, שם תחכה לכם הפתעה נעימה וטעימה.
תודה לרותם על הפוסט והצילומים המרהיבים כהרגלו. רותם כותב בלוג על יין, תוכלו לבקר בו כאן.
הקרפצ’יו בר הוא מוסד תל אביבי די ותיק במונחי עסקי האוכל (נפתח ב 2007), ושמענו עליו כבר מזמן.
שמענו דברים בשבחו, קראנו עליו ביקורות אוכל, אבל משום מה לא הגענו לשם עד היום, בלי סיבה ממשית. מה שיותר מפתיע הינה העובדה שלא ביקרנו במקום למרות שהבעלים הוא בן דוד של אחד מאתנו (גל) והשף של המקום הוא בן דוד נוסף של גל. הסנדלר הולך יחף? כנראה שכן. אני מודה ומתוודה, היינו צריכים להגיע לפני. אבל כמו שאומרים, מוטב מאוחר מאף פעם לא, ואכן, טוב שבאנו.
למי שעוד לא מכיר ולא ביקר, מדובר בבאר קטן ומדליק עם מעט מקומות ישיבה, וקצת שולחנות בחוץ. הקונספט מעניין(ודי ברור מן השם): מנות קרפצ’יו בשר מסוגים שונים (פילה,סינטה) המוגשות על הצלחת פרוסות דק-דק ומעליהן תוספות שונות ותחמיצים שונים, כלצידן לחמניות מעשה בית. פרט לקרפצ’יו הנא, אפשר לקבל גם מיני סביצ’ה , כריכים וסלטים וגם רולים מעניינים של בשר ,וגבינות.
הגענו למקום בשעת ערב לנשנוש מהיר, וישבנו על הבאר. היה זה ערב סתווי, והמקום היה מלא בחציו, כאשר שולחן גדול של סועדים המה בחוץ והבאר כולו היה שלנו. בחרנו לחלוק שתי מנות קרפצ’יו , הרי לשם כך באנו , וכמובן סלט.
פתחנו ב קרפצ'יו צרפתי (34 ש"ח)- חומץ יין אדום, שמן זית, גבינה כחולה ואגוזי לוז קלויים. הקרפצ'יו מגיע בשתי תצורות : פילה או סינטה לפי בחירה, את המנה הזאת בחרנו בתצורת הסינטה.
הקרפצ'יו במסעדה מוגש דק, יש כאלה שמעדיפים יותר עבה, עניין של טעם. המנה הספציפית הזאת הייתה טובה, השילוב עם הגבינה הכחולה והחומץ היה באמת מיוחד, אנחנו אוהב גבינות כחולות, והמנה נראית מעולה מבחינה ויזואלית.
המשכנו עם מנת הדגל: קרפצ'יו שחיתות (49 ש"ח) – עשוי מפילה בקר, מתובל בחומץ בלסמי מיושן, שמן כמהין ומחית פטריות כמהין. בהחלט מנה מיוחדת, אם אתם אוהבים פטריות כמהין, מי לא אוהב?. המנה הזאת מגיע רק בפילה, בהחלט הפילה יותר מוצלח לטעמי. חובה לנסות אם אתם פעם ראשונה במסעדה.
לצד המנות הוגש לנו לחם מרוקאי. לחמניות קטנות, אני חייב לציין שהמרקם של הלחמניות באמת מרוקאי, כמו שאתם יודעים ילכפיר יש סבתא מרוקאית אסלית. הלחם מוגש חם ביחד עם חמאה, השילוב של הלחם עם החמאה והקרפצ'יו פשוט כיף.
לקחנו גם סלט פטריות (37 ש"ח) – עלים ירוקים בוינגרט רימונים עם פטריות פורטבלו, פורצ'יני וכמהין חמות, בתוספת סנט מור עזים מוגש על מצע של עלי חסה. גל רצה סלט קיסר, אבל סלט קיסר אנחנו מכירים, רציתי לנסות משהו חדש, משהו שמייחד את המקום. הסלט היה טוב, הפטריות חוממו והוגשו מעל החסה. האמת נראה מוזר השילוב הזה אבל הטעם היה טוב, סלט לא שגרתי,ומעניין.
למנה אחרונה רצינו לטעום את קרפצ’יו המנגו, אבל לצערנו הוא אזל. המארחת החיננית הציעה לנו תחליף בדמות פנה קוטה, מנה שאינה מופיעה בתפריט, אמנם לא ממש קרפצ’יו אבל אחלה של מנה. הפנה קוטה היתה קלילה, מתקתקה עם נגיעות פיסטוק והזכירה לי יותר מהכל קרם מלבי, אותו אני כל כך אוהב. חיסלנו את המנה במהירות. היה טעים!
את הארוחה כולה ליווינו בשתי כוסות יין הבית. יין המוגש בכוסות “קפה שחור” בדומה למסעדות וברים באיטליה. טעים, פשוט וללא פוזה. כמו שאנחנו אוהבים.
לסכום:
אווירה: כיפית, מרכז תל אביב, אווירה צעירה, מקום מושלם לדייט.
אוכל: מעולה, חומרים מאיכות מעולה, טריות וטעמים נהדרים. לא לבוא שיותר מדי רעבים, קרפצ'יו זה לאווירת נשנושים לטעמי.המקום מגיש גם ארוחות עסקיות בדמות מנות מוקטנות של קרפ’ציו מלוות בלחם המרוקאי המצוין, וכמובן סלט.
שירות: ישבנו על הבר, השירות היה מעולה והיחס היה אישי.
גילוי נאות:
כפי שציינתי כבר בראשית הכתבה, בעל המקום הינו בן דודי (שלא פגשתי כבר כמה שנים – נון שלי),יותם שאמנם לא יכול היה להיות נוכח בשעת ביקורנו (בהתראה קצרה, כמה דקות לפני שיצאנו לכוון המקום) , אבל דאג לארח אותנו בצורה מופלאה, ושמחנו להיות אורחיו לערב אחד.
בתאבון.
קרפצ’יו בר
אבן גבירול 8, תל אביב
זה עניין קצת מסובך להיות מוסד מיתלוגי. מצד אחד אתה כבר מיתולוגי אז מה אכפת לך, ומצד שני על כל שני מעריצים לפחות, יש אחד שיקום וישאל על מה בכלל הצעקה. דיקסי הותיקה, היא בדיוק מאותו סוג. או שיש לה מעריצים מושבעים, או שיש אנשים שלא ממש מבינים על מה כל הרעש וממה ההתלהבות. האמת כצפוי, מבחינתי נמצאת איפשהו באמצע. לאחר כמה ביקורים מאכזבים מאוד וסתמיים גם מבחינת האוכל וגם מבחינת השירות, שהסתיימו ב"יותר לא מגיעים לכאן" יותר מדויק יהיה להגיד שאנחנו רוב הזמן היינו במחנה השני.
נכון, אנחנו יודעים שדיקסי זה וואחד מוסד תל אביבי אהוב (ושזו כבר סכנה לכתוב עליה ביקורת), הכנפיים שלהם הן שם דבר וגם האגז בנדיקט שלהם חזק בפנתיאון המנות המוצלחות, אבל באמת לא הבנו על מה הרעש. הרי בעולם האוכל יש עוד כמה מסעדות שהן פחות מדוברות אבל שמות את דיקסי בכיס הקטן. לא?
ובכן, לפעמים זה דווקא נעים לאכול את הכובע.
יצא ככה שהשבוע היו לנו הרבה סידורים באיזור וכמו בכל שעת לילה טיפוסית שוב תקף אותנו הרעב, מי יותר (אני) ומי פחות (א' כמובן). לי התחשק משהו עם בשר, לא' התחשק טונה צרובה (מאיפה הוא הביא את זה פתאום, אלוהים?!) או סלט או פסטה..כל האופציות שדופדפו במוחנו הקודח העלו חרס- כלומר או שהיו סתמיות מדי או יקרות מדי לסתם ארוחת ערב בחוץ. ואז באה דיקסי…דיקסי? מה פתאום דיקסי?! לאחר שהועלו באוב זכרונותינו מהביקור האחרון שהיה לא ממש מרהיב ועקב כך שאנחנו בתקופה רגישה לסביבה (כלומר יותר פתוחים וסלחניים) החלטנו לתת שוב צ'אנס לדיקסי.
עיון קצר בתפריט דווקא לא בישר טובות – מגוון המנות שממש בא לנו עליהן היה מועט מדי ויקר מדי. גם שירות איטי וזוחל לא בישרו טובות. כבר חששנו שאולי מיהרנו מדי בהחלטה, אבל אט אט החלה להתבהר התמונה: יש קרפצי'ו! יש…אבל אין טונה צרובה! אבל יש פסטה…כך אט אט נבנתה הארוחה.
למנה ראשונה פתחנו כמיטב המסורת שלנו, במנה האהובה עלינו מכל (אני מסכים לאכול אותה בכל זמן נתון, כן גם עכשיו!), קבלו את הקרפצ'יו (44 ₪ מוצדקים מאין כמוהם). האם זה הקרפצ'יו הטוב בעיר (כן, כן…)? פתיחה אדירה שניצחה אותנו בנוק אאוט אכזרי- רצינו לקטר ויצא לנו מושלם! שילוב מצויין בין שכבות הבשר העדינות, החמצמצות של הבלסמי עם שמן הזית הרענן ופרמזן מוצלח, שלוו בלחמניות מפנקות הניבו מנה שרצינו לאכול ממנה עוד ועוד וכמו שהבנתם- הכתרנו אותה כאחד הקרפצ'יואים הטובים בעיר. בדוק!
לאחר פתיחה כל כך מעולה שהציבה רף כל כך גבוה לבאות, כבר חיכינו (די הרבה זמן יש לומר את האמת) למנות העיקריות. א' דבק בחשקיו, הזמין פסטה פפרדלה עם זוקיני ועגבניות מיובשות (56 ₪). מה שעל הנייר נחשב אולי כהזמנה סתמית (נגיד..) התגלה כעוד יצירה מושלמת- קערה גדולה של פסטה רחבה , השוחה בהרבה רוטב (אולי טיפה מדי) שמנת ובו שחו יחד גם הזוקיני המדובר, עגבניות לא מיובשות אבל ממש לא נורא, אגוזים וים פרמזן. חברים יקרים, מנה מחממת ומנחמת כזאת מזמן לא נטעמה. פשוט מושלמות, בפעם השניה בערב אחד. היה חסר רק לחם לנגב את כל הרוטב הזה.
אני כמובן התלבטתי והתלבטתי כהרגלי (הפעם רק בין שלוש מנות- בולונז, המבורגר ופיצבורגר). סיוע של המלצר שאמר שכל אחד חייב לטעום את הפיצבורגר, תרם רבות לקבלת ההחלטה (טעות!!). אז מה זה לעזאזל פיצבורגר? כמו שניחשתם, קחו שתי מנות שאני מאוד אוהב- פיצה והמבורגר ותחברו אותם יחד. היש מושלם מזה? ובכן, זה שילוב מוזר בין שתי מנות שלא ידעתי שיכולות להתחבר (ובאמת לא ממש מתחברות בעיני). קבלו את המנה החלשה של הערב- הפיצבורגר (62 ₪): המבורגר 180 גר', כאשר מעל ומתחת נחים עלי בצק עלים עם הרבה פפרוני וצ'ילי (יש גם אופציה של עגבניות, אננס והאם). אם אנחנו מפרידים בין המנות, כל אחת מהן היא בסדר גמור. הפיצה שהיתה קצת יותר מדי וולד אן היתה מלאה בגבינה ובפפרוני והיתה חביבה ותו לא. ההמבורגר שמתחת היה, לעומת הפיצה, חביב גם אבל יותר מדי יבש, למרות שהגיע בדרגת עשייה מדיום. לעומת שתי המנות השניות שקיבלו בקלות רבה 5 כוכבים, זו לא היתה רעה אך היצירתיות היתה בעוכריה…וחבל.
לקינוח כבר לא נותר לנו טיפה של מקום (מה קורה לנו, אלוהים?).
אז איך היה בדיקסי? כמו ששמתם לב, התלהבות רבתי נרשמה בגזרת הקרפצ'יו והפסטה ואילו דווקא הבשר האמיתי שדיקסי ידועה בו היה לא רע, אבל קצת מאכזב. השירות נע בין מתעלם לזוחל אבל הכל הכל התגמד לעומת שתי המנות המושלמות באמת. אין ספק, שדיקסי עשתה תיקון. ככה זה שאתה מיתולוגי.
תודה רבה לרותם מימון על הפוסט הנהדר. רותם כותב בלוג בקפה thamarker, מומלץ להיכנס ולקרוא את הפוסטים שלו.
מומלץ גם לעקוב אחרי רותם בטוויטר.
בתיאבון.
מסעדת רוסטיקו (סניף רוטשילד) נמנית בקרב רשימת המסעדות הקבועות אותן אני פוקד לעיתים קרובות. מדובר במסעדה איטלקית אשר בה לא תמצאו אוכל מתוחכם ופלצני, כאן יש אוכל איטלקי פשוט עממי וטעים. המסעדה מעוצבת בגוונים של חום, עיצוב אשר מקנה לה תחושה ביתית חמימה. למסעדה ישנם מספר שולחנות הממוקמים על רחוב רוטשילד ומאפשרים לסועד לצפות במתרחש בשדרה. למי שבוחר לסעוד בפנים יש אפשרות לשבת על הבר ולצפות בהכנת הפיצות בטאבון – חוויה בפני עצמה.
למנות ראשונות החלטנו ללכת על קרפצ'יו אשר עשוי מבשר מיושן מעוטר בחומץ בלסמי לימון ושמן זית ומקושט בעלי ארגולה רעננים ופרוסות פרמג'אנו. מנה פשוטה וטעימה.
בנוסף הזמננו את מנת האספרגוס. המלצר ציין בפנינו שמנת האספרגוס הינה מנה חדשה במסעדה וכן שהיא מנה בסיסית מאוד, הוא תאר את מרכיבי המנה ודאג שנדע במה מדובר על מנת שלא נצפה ונתאכזב (נק' חיובית לזכותו של המלצר). גבעולי אספרגוס משוכים בשמן זין ומעוטרים במלח גס וטיפות בלסמי, ומעליהם פרוסות דקות של פארמג'אנו. אכן מנה בסיסית מאוד, אך השילוב של הפרמג'אנו עם השמן זית והעדינות של גבעולי האספרגוס – פשוט תענוג.
לעיקריות לקחנו את המנה הקבועה שלנו (פיצה פרשוטו פונגי) ובנוסף לקחנו את הריזוטו שרימפס. מדובר בפיצה איטלקית מבצק דק דק עם רוטב עגבניות, מוצרלה, פטריות טריות ושינקן מעושן (נכון, השם קצת מטעה פה אבל הפיצה עדיין מצויינת). את הפיצה מעינים בטאבון לבנים.
הריזוטו מורכב מאורז עגול, חמאה, שום, לימון, פרמג'אנו, ירקות העונה וכמובן שרימפס. המנה הזו מצויינת, היא קרמית וממלאת את הפה בתחושה חמאתית מעולה שנשארת אחרי כל ביס. השילוב ביא האורז הרך לשרימפס הבשרני והשעועית שהיתה עשויה אל דאנטה – פשוט שירה בפה.
לסיכום – מסעדה עם תפריט שבנוי היטב, אין בו עומס מנות שמבלבלות את הסועד, אך הוא עדיין משאיר מספיק מקום למשחק. העיצוב יפה אם כי בתוך המסעדה מעט צפוף(בפנים עדיף על הבר). השירות מצויין והצוות תמיד עם חיוך על הפנים. המחירים סבירים והאוכל טעים מאוד. שווה לבקר.
תודה רבה לרותם פרץ על הפוסט הנהדר. אתם מוזמנים להיכנס לבלוג של רותם ולהתעדכן בפוסטים מעניינים על יין.
אני מכור לפיצה. מוכן לאכול פיצה בכל שעה ביום, ומעדיף פיצה טובה על כל מאכל אחר שיש. לא סטייק ,לא מטבח גורמה צרפתי, לא פיוז'ן , לא סי-פוד. פיצה. מכור נקודה .
לצערי הרב אני חי בפרובינציה, ולא בתל אביב וזוכה לבקר במוסד שנקרא "טוני וספה" הרבה פחות ממה שהייתי רוצה (כלומר: כל יום) . למי שלא מכיר , טוני וספה , להלו ט"ו, היא פיצריה הממוקמת בדיזנגוף בתל אביב (סניף נוסף גם בשד' רוטשילד) המוכרת פיצה לפי משקל. נשמע אולי קצת מוזר, אבל במקום להתחיל למדוד משולשים (והם בכלל מוכרים פיצה רובעת) וגדלים,פשוט לוקחים קצת מזה קצת מזה שמים בקופסת קרטון, שוקלים ולפי המשקל משלמים. נכון, המחיר לא ממש זול (88 ש"ח לקילו) וקילו זה לא המון למי שמאוד אוהב פיצה, אבל זה שווה כל שקל.
יש הרבה טעמים, והכל מוכן כל הזמן. פשוט באים לויטרינה, רואים, מריחים ומזמינים. אי אפשר לשבת, אפשר לקחת הביתה, אם יש לכם משמעת עצמית לא לכרסם הכל בדרך, כי הריח, או הריח – קשה לעמוד בפניו.
אני ממליץ במיוחד על שילובי הבשר: פטריות ופפרוני, בייקון , וכמובן בולגרית עם קישואים. אבל הכל טעים.
ג'וניור שהיה כבר עייף בלילה, הריח פיצה (כנראה שגן אהבת הפיצה הוא גן דומיננטי מאוד במשפחה) התעורר ואכל לא מעט פיצה עם זיתי קלמטה. כלומר, גם ילדים אוהבים את הפיצה
.
בון אפטיטו.
תגובות אחרונות