יריד היין של פסטיבל היין ה-12 של יקבי יהודה
ביום חמישי ה-28 לאוקטובר, באוהל האירועים "לילות כנען" שבקיבוץ צרעה, נפתח ‘יריד היין המסורתי’ שהינו חלק בלתי נפרד מפסטיבל היין של יקבי יהודה, המתקיים זה השנה השנים עשר. הפסטיבל עצמו התקיים במהלך סופי השבוע של חודש אוקטובר ברחבי יקבי יהודה וכלל אירועים מגוונים מטעימות יין ועד קונצרטים.
לצערי מעולם לא לקחתי חלק בפסטיבל או ביריד למרות היותי תושב העיר מודיעין שנמצאת במרחק יריקה מאזור יקבי יהודה והשנה החלטתי לתקן את המעוות, בייחוד לאור העובדה שאני אוהב ומעריך את יינות האזור ומבקר עצמאית ביקבים שם, ככל הניתן.
הערה – את הרעיון שאכתוב פוסט על הביקור ביריד העלה גל אחרי שכבר ביקרתי ביריד. ביריד עצמו לא ערכתי רישומים על היינות והיקבים, אבל בהחלט נשארתי עם רשמים מובהקים לגבי רובם (מאלו שטעמתי), אותם אני אשתדל לפרט בהמשך (אלו רשמים אישיים בלבד!). לא טעמתי את כל היקבים המציגים ממספר סיבות – 1. העדפתי לגשת לאלו שלא הכרתי. 2. לא היו מספיק מרקקות באירוע (טעות של המארגנים?) דבר שהוביל לשתיה ממש במקום לטעימה בלבד והגביל את כמות היינות שניתן היה לטעום. 3. התחלתי את הביקור ביריד בשעה שמונה וחצי לערך, ואמנם הייתי עד הסגירה באחת עשרה, אבל עדיין הזמן לא היה מספק.
עקב עומס בסופי השבוע של אוקטובר ואי יכולת להיות בפסטיבל, דאגתי לשריין את הערב של היריד לפחות ולוודא שאני מגיע אליו. לאחר אי אילו שיחות עם חברים אוהבי יין בניסיון למצוא פרטנר ליריד ("אין לי איך לחזור", "יש לי עומס בעבודה", "וואלה אני רוצה, אבל יש לי משהו"….) קבעתי עם חברה טובה וחובבת יין מושבעת, שנלך יחד. קבעתי, אבל לא בחינם. היא, אני ובעלה, חייבים בענק לרעייתי האהובה שתחיה וזאת לאור העובדה שהיות ובעלה של החברה היה צריך ללמוד למבחן ולא יכל לשמור על הילדים, אשתי התנדבה, או יותר נכון נודבה, לשמור על הבת הגדולה (מקסימה קטנה בת שלוש וחצי) בעוד העולל בן שלושת החודשים הצטרף אלינו ליריד וכנראה הינו המשתתף הכי צעיר באירוע אי פעם!
לאחר שהופנינו לחנות כלאחר כבוד ליד יקב צרעה עקב עומס על החניה שליד האוהל (מספר דקות הליכה), הגענו לקופה ונפרדנו מחמישים₪ כל אחד. ניגשנו לקבל את הכוס לטעימות ולהפתעתנו היא באה עם בקשה להחזיר אותה בסיום האירוע – עניין תמוה מה, היות וראינו לא מעט אנשים בדרכם לרכבים עם הכוסות, ומה עוד שבכל האירועים מהסוג הזה בהם הייתי בעבר, ועלו אף פחות, תמיד הכוס נשארה של המבקר.
בתוך האוהל עמדו להם דוכני יקבי יהודה צמודים לקירות החיצוניים ומשולטים כהלכה, צמוד לכניסה עמד בר ששימש כחנות היין של היריד (למעשה כמחסן היין, שכן קניה נעשתה ישירות מול היקב בדוכן שלו, וקבלת היין בבר), בחלל האמצעי היו מפוזרים שולחנות ומעין כורסאות ללא משענת למנוחה, ובפינת האולם עמדה במה עליה הייתה הופעה חיה במוזיקה מנעימה תוך ששחקנים לבושים כבצרפת האריסטוקרטית הסתובבו בין האורחים, רקדו והוסיפו לאווירה.
בחצר בחוץ עמד קייטרינג ארגנטינאי (אסאדור מקיבוץ אור הנר) שעד שהגענו אליו אנחנו (לאחר המתנה בתור ארוך ש"בודרה" בנאומים של ראש המועצה המקומית ושר החקלאות), הציע רק טאפס בשר שכלל צלחת טעימות המורכבת מחתיכות צ’וריסוס, סטייק ואסאדו בליווי צ’ימיצ’ורי, סלט כרוב חמוץ-מתוק ורבע באגט בכ-45₪ לאדם. הבשר היה טעים ועשוי בדיוק במידה הנכונה, אך איני בטוח שהמארגנים עשו צעד נכון בבחירת אסאדו כקייטרינג שכן האוכל היה מאוד מתובל דבר שהקשה על המשך טעימת יינות לאחר מכן. לא משנה בכמה מים החיך נשטף, הטעם של היינות קיבל הטיה לכיוון לא נכון.
נכנסנו לאולם, וידאנו שהעולל נרדם בעגלה וניגשנו לטעימות, לא לפני שוידאתי שהמצלמה והפלאש מוכנים (למרות שממש לא הייתי במצב רוח צילומי. קורה, לצערי גם רואים בתמונות – איתכם הסליחה).
התחלנו עם יקב צפרירים (מהישוב בעל אותו השם), יקב משפחתי קטן שהציע שלושה יינות לטעימה. אנחנו התאהבנו בשיראז – יין עגול עם גוף בינוני-מלא, אף מלא פירות וחיך להתאים; יין נעים מאוד ומהנה. אמנם איתו לא חזרנו הביתה, אבל ליקב בהחלט נגיע בשביל לקנות. היות והיה עומס על הדוכן וגם הרמקול של הבמה היה לידו, לא ממש הצלחנו לדבר עם בעלי היקב ואת זה כבר נעשה כשנבקר.
המשכנו ליקב סוסון-ים, המוכר והאהוב. הרבה זמן שלא יצא לי לטעום את היינות שלו ודי התגעגעתי. טעמנו שני יינות – לנון שהוא זינפאנדל, בתוספת פטיט סירה ומורוודר ואת השני איני זוכר. מה שכן אני זוכר שהתאכזבתי מעט משניהם. לי היה טבוע בזיכרון הטעם הבומבסטי של ה-"אלול" משנים קודמות וזה כנראה הגורם לאכזבתי הקלה. אני אצטרך לנסות שוב מתישהו אחרי שטיפת מוח של זיכרונות עבר. שלא תבינו לא נכון, אין שום דבר רע ביינות, הם טובים אבל לא היו מה שציפיתי לו, וזו כבר טעות שלי שאני חוזר עליה מדי פעם.
יקב עגור, הציע יין לבן, רוזה ובלנד אדום. אני טעמתי את הלבן ואת הבלנד ואישית לא התחברתי לאף אחד מהם. אני לא זוכר שהיה בהם משהו יוצא דופן או מעורר השתאות, לא באף ולא בפה ואני מאוהבי הבלנדים. טעמתי בעבר יין (חד-זני) מעגור ואני זוכר שנהניתי, אך מנציג היקב הבנתי שהיקב לא מייצר יותר חד זניים ומתמקד עתה בבלנדים. אני מקווה שבפעם הבאה שיצא לי לטעום את עגור, אני אמצא ביין משהו שיקסום לי.
ליד יקב עגור עמד דוכן ללא שילוט, עליו עמדו שני סוגי יין וקערת זיתים (כל שאר היקבים הגישו רק בייגל’ה). שיחה קצרה עם הנציג, גילתה שזהו הדוכן של יקב נבות, יקב בוטיק קטן, שמכין לא רק יין, כגון הזיתים (הטובים), ושהגיע ליריד ממש ברגע האחרון משיחת טלפון בהולה של "בוא עכשיו". מוטי בוהדנה עושה מרלו וקברנה סוביניון, אותם גם מזג לנו (בציר 2007), תוך כדי שיחה קצרה. התחלנו מהמרלו, המשכנו במרלו, הצצנו לקברנה וחזרנו למרלו. הרבה זמן לא טעמתי כזה מרלו בומבסטי, מלא, עגול, עמוס בפירות שחורים בשלים, פלפל עדין, וניל, אלון ועוד שאזכור רק כשאפתח את הבקבוק שמהר מאוד תפס את מקומו בעגלה מתחת לתינוק (נבות היה היקב היחיד שסיפק את היין ישירות בגלל ההתראה הקצרה שבה הוזמן). יין מדהים שעוד רחוק מלהיות מוכן ובשקט ימתין מספר שנים בבקבוק. היות והיה זה הבקבוק הראשון שקנינו בערב, והיות וכמות המזומן עלינו הייתה מעטה, קנינו רק בקבוק אחד לכל אחד מאיתנו (במחיר מצחיק של 50₪, אבל בקרוב מאוד…). ממליץ בחום לנסוע למושב צלפון ולנסות!
מוטי בוהדנה מוזג מהמרלו
דילגנו על דוכני יקבי טפרברג וצרעה (שני יקבים שאני מכיר ומאוד אוהב ומעריך), עצרנו לומר שלום לחברי יוסי כליפי מיקב צובה שכמו תמיד במפגש בינינו מזג לי את "המצודה", יין הדגל הנהדר של היקב ששמו מתאים לאופיו (יין שאישית אני מאוד אוהב) ואז חשבנו לעשות הפסקה וללכת לאכול משהו. מסתבר שלמרות שהיינו רעבים, הקטנצ’יק עוד נמנם לו אז הוחלט לא להעיר אותו כדי שיאכל גם הוא, ולחכות שיתעורר לבד (לי אין ילדים, לא מבין בזה, אז אם יש אי אילו אי הסכמות – צר לי), בינתיים המשכנו בטעימות.
יוסי כליפי מפנק ב"מצודה"
החלטנו שנפסיק לעבור לפי סדר ההצגה ופשוט נלך לדוכן הכי פנוי. רצה הגורל והיה זה הדוכן של יקב כץ. יצא לי פעם אחת בעבר לטעום יין של יקב כץ כאשר גיסי הביא אותו לארוחה אצל הוריו וזכרתי שהוא היה נחמד ופירותי אבל לא יותר מזה. ליאה כץ, הבת של היינן והבעלים יוסי כץ, סיפרה לנו שאת היין האדום של היקב צריך לשתות קר. ממש קר. יין אדום? קר? מסתבר שכן. יקב כץ הביא איתו שלושה יינות אדומים ויין אחד בסגנון פורט.
יין Ardon (2009), על שם הר ארדון, הוא off-dry בלנד של קברנה סוביניון, מרלו וקריניאן, מתקתק, מעט שוקולדי ובהחלט פירותי שקירור מדגיש את טעמיו. מסתבר שארדון הוא המיתוג החדש ליין Mattise אותו טעמתי בזמנו אצל הורי אשתי והוא יין טעים ומהנה ביותר עם סיומת מתקתקה שמאוד מתאים לימי שמש, לפיקניק, כמלווה לגבינות קשות מעושנות ואני חושב על להינות ממנו כיין קינוח עם סיגר טוב.
ליאה כץ מציגה ומוזגת את נבחרת היקב
יין The Valley (2009) היבש גם הוא בלנד של קברנה סוביניון, מרלו וקריניאן, גם הוא מוגש קר, אך בניגוד לארדון הוא בעל גוף יותר כבד, עדיין פירותי, מעט פחות מתקתק ומהנה לא פחות. באמת יין מוצלח, טעים ומעניין כמו אחיו. יין Renoir (2007) הוא יין יבש ובלנד של קברנה סוביניון, מרלו ופטיט סירה. אני לא זוכר אם אותו גם שתינו קר, אבל אני זוכר שהוא פחות הרשים אותי כמו אחיו הצעירים יותר אך איני זוכר מדוע.
כל אחד מאיתנו קנה שני בקבוקים של The Valley ושל Ardon וגם ליקב כץ אנו עוד מתכוונים להגיע לביקור. כדרך אגב סיפרה לנו ליאה כץ שניתן ליהנות ביקב גם מבראנצ’ים בתיאום מראש, דבר שכנראה אנו ננסה כחלק מהביקור, לכשיבוא.
יקב שורק הציג קברנה סוביניון (2007 אם אני זוכר נכון), ויין בסגנון פורט. הקברנה היה מצוין. יין נעים עם פירות שחורים מבצבצים, קצת וניל ואלון. יין שבהחלט אני אצטרך לנסות שוב בהזדמנות קרובה (היות וניהלתי עם היינן ניר שחם, בחור מקסים, עניו ונחמד מאוד, שיחה לא קצרה על רעיון שיש לי בנוגע לוויסקי ויין, והוא היה חיובי לרעיון, כנראה שאגיע לשם בקרוב ואזכה לטעום ולקנות לעצמי מהקברנה).
את הפורט גם טעמתי, הוא היה נחמד וחביב, קרוב למה שאני מצפה מפורט שיהיה אך לא שם. לדעתי האישית בלבד, רוב הפורטים המיוצרים ביקבי ישראל עוד טרם מצאו את דרכם למקום הנכון שבו פורט צריך להיות, אבל בהחלט יש שיפור בזמן האחרון.
עכשיו הייתה הנקודה שבה עשינו את הפסקת הטאפאס בשר עליה סיפרתי קודם ושאותה ליווינו בעוד כוס של הקברנה של שורק. אמרתי כבר, יין מצוין שהלך נהדר עם הבשר על הגריל. קצת מנוחה, טלפונים לאשתי לגלות שהילדה שומרת עליה ולא כמו שחשבנו, ושבעלה של שותפתי מתקדם לו לאיטו בחומר למבחן וחזרה לטעימות (ובדרך לאולם לוותר על הזדמנות שעכשיו אני מתחרט על כך – האפשרות לפתוח שיחה ולצלם את\עם דניאל רוגוב; נו אולי פעם אחרת).
כשחזרנו לאולם גילינו שלא מעט יקבים כבר סגרו את הדוכנים שלהם ולא מעט נוספים בדרך לסגירה. הסתכלנו מסביב וראינו את הדוכן של יקב יהודה עובד ופעיל, אז ניגשנו. יש לי היכרות עבר עם היקב, היין ואבי יהודה – הבעלים\כורם\יינן. לפני שנתיים או שלוש ביקרתי ביקב (מושב שורש) והחלטתי לקנות בקבוק מבציר 2001 (שלא היה לטעימה, אבל ממה שטעמתי ידעתי שהוא יהיה מעולה, ואכן כך היה), אך לצערי לא היו עלי לא מזומנים ולא פנקס שיקים. אבי, אדם נעים וחביב, עם שער מקורזל ארוך וזקן להתאים, הסכים לתת לי את הבקבוק ושאשלח לו שיק בדואר (שנשלח בצירוף מכתב תודה). לשמחתי כאשר ניגשתי לדוכן, אבי זכר את העניין ושמח לראותי.
אצל אבי טעמנו את המרלו שאוורר להנאתו בדיקנטר ושכמו שזכרתי את קודמיו היה גם הוא עמוס, מלא ועם הרבה נוכחות. על הבקבוק שקניתי הפעם, למרות הצעתו הנדיבה של אבי ששוב אשלח שיק, שילמתי במזומן. לפני שנפרדנו מאבי, הוא הופתע לראות את העגלה וכאשר הסברנו לו את העניין פרץ בצחוק גדול תוך שהוא אומר "אתם גדולים". קיבלנו את המחמאה ועברנו לדוכן הפעיל האחרון שהיה משק יין הנס-שטרנבך.
יש לי עדיין במקרר היינות שלי, ישן להנאתו הנס-שטרנבך 2003, קברנה סוביניון כמדומני (לא בדקתי לאחרונה ומעדיף שיישן) שקניתי לפני כשנתיים לערך ביקב. אני זוכר שנסעתי במיוחד לקנות אותו אחרי שטעמתי אותו ביריד יינות אחר וממש אהבתי אותו. היות שכך באתי לדוכן עם ציפיות מאוד גבוהות. שוב אותה הטעות ממקודם.
הנס-שטרנבך נתנו לטעום ארבעה יינות אדומים, שניים מהם אינם מבוקבקים כלל – אחד צעיר פירותי מאוד ובועט אשר ניתן לרכוש ביקב לתוך מיכלים אישיים (כלומר, תדלוק יין לבקבוקי פלסטיק כנהוג בחו"ל) והשני, רגוע משהו, מלא עץ ותבלינים, יבוקבק רק בעוד מספר שבועות. שני אלו הוגשו בדיקנטרים והשניים האחרים שהם המדרגות בין הצעיר לבין היין שיבוקבק הוגשו בבקבוקיהם.
אני יכול לציין הרבה לגבי היין פרט לעובדה שדי התאכזבתי, שוב כנראה בגלל ציפיות גבוהות וגם כנראה בעקבות העובדה שהחיך שלי מידי פעם, עוד מצא טעמים של צ’וריסוס מתחבאים בפינות חשוכות. הבחור שהטעים אותנו, שנמצא רק כשנה עם היקב, היה נחמד וניהל עמנו שיחה נחמדה ומשעשעת על היין ועל העובדה שמשום מה טעמתי גבינות כחולות ביין (כנראה הצ’וריסוס) והסכים איתי שאני צריך לבוא שוב מתישהו ליקב ולטעום את היינות כמו שצריך עם חיך נקי. מה שצריך, צריך.
את הדרך ליציאה עשינו גם דרך היין הלבן שנשאר בדיקנטר של יקב קסטל, וליאה כץ חלקה עימי את מה שנשאר בדיקנטר של היין האדום שלהם (במקרה זה היה הגרנד-וין שעולה מעל 200₪ לבקבוק) ובזמן שאני הלכתי לאסוף את היין שרכשנו, שותפתי אצה לה לדוכן של טפרברג, שהיה בשלבי קיפול מתקדמים על מנת לסגור את הערב עם יין שלהם שהיא מאוד אוהבת.
את הלילה (קרוב לחצות) סיימנו בכוס קפה אצלי בבית וקיבלנו הסברים איך הזאטוטה שמרה על אשתי ועל הכלבה תוך צפייה רצופה וחוזרת (פעמיים וחצי!) ב-DVD של "רגע עם דודלי" שיש לנו (יותר נכון לי, כן כן קניתי את שתי העונות).
לסיכום היה ערב מהנה ביותר, שבו טעמנו וגילינו יינות חדשים, הכרנו מחדש יינות מוכרים והגענו למסקנה המתבקשת שטיול ביקבי יהודה זהו דבר חובה לכל מי שאוהב יין ישראלי. מומלץ!
תודה לגל על ההצעה לכתוב ועל האירוח גם בבלוג העברי שלו ושל כפיר (אני כותב כאורח לעיתים בבלוג הוויסקי באנגלית שלהם).
לחיים,
שי גלבוע