ארכיון: November, 2010
הי,
בדיוק חזרתי מכמעט חודש בתאילנד, יש לי רצון לשתף איתכם מספר חוויות קולינריות. דווקא חשבתי להתחיל בשיעור הבישול שעשיתי בקוסמוי. הפעם בשונה מהרגיל החלטתי לחלק את הפוסט למספר חלקים, בכדי לא להעמיס. אז בפוסט הראשון אספר לכם על השיעור ועל המסגרת שלו, ועוד שלושה פוסטים נלווים לכל מנה שבישלנו שבה אני אתן את המתכון המלא וכמובן תמונות מהאירוע עצמו.
אז החלטתי שאני רוצה להתנסות בבישול תאילנדי, אבל כזה שגם ישמש אותי בארץ,לדוגמה ללמוד להכין סלט פאפאיה זה נחמד אך לא קל להשיג פאפיה בארץ. דילמה נוספת הייתה איפה לעשות את הקורס, רציתי מקום מכובד ונקי. שהגעתי למלון בקוסמוי שנקרא אל’ז ריזורט הופיע שלט גדול בקבלה על שיעור בישול תאילנדי. לאחר בירור פרטים מיד הבעתי התלהבות. השיעור כולל בישול של 3 מנות לפי בחירה מתוך 10 אפשרויות, השיעור הוא ביחד עם השף של המלון וכולל בישול של המנות וכמובן אכילה שלהם. המחיר לשיעור הינו 990 באט, בעברית זה בערך 120 שח, ממש זול.
המנות שבחרתי לבשל הן:
1. טום יאם גונג – מרק פירות ים תאילנדי, המכיל שרימפס ומבחר ירקות. מרק בעל טעם מעט לימוני. יש וריאנטים של המנה מהדרום עם חלב קוקוס, שלי הייתה בלי.
2. טום קה גאי – מרק עם עוף, אבל מבוסס חלב קוקוס
3. פאד תאי גונג – למעשה פאד תאי עם פירות ים
שלוש המנות הן מנות שאני מאוד אוהב, יתאימו בהחלט לחורף הישראלי, את המצרכים יהיה ניתן להשיג אני מקווה במכולת הסינית. דגש על מקווה, אני לא בטוח שאפשר להשיג גלנגל טרי אבל את זה אני עוד אבדוק.
השיעור הינו פרטי, במרכז חדר האוכל כבר חיכו לי עם המצרכים לכל המנות. בישלנו ממש לעיני הסועדים.
כל המצרכים טריים היישר מהשוק, השף כמובן לא יודע אנגלית, לכן הוצמד אלי מתורגמן. הכל מתוקתק כמו שעון.
התהליך בשיעור היה שמבשלים מנה, אחכ עושים הפסקה שבה אני אוכל את המנה וממשיכים הלאה. כמובן הייתה גמישות מבחינת השף לטעמים שרציתי לדוגמה רמת החריפות (אני אוהב מאוד חריף) ודוגמה נוספת אם רציתי להשמיט איזה פריט ממנה לדוגמה שרימפס מיובש.
בסוף גם הצטלמתי עם השף
היה מהנה, וחוויתי בהחלט. בסוף גם קיבלתי תעודה. ממש מכובד ומומלץ גם למי שאינו קרוב לבישול.
בפוסט הבא אספר על מנת הטום יאם גונג.
בתיאבון
לפני כשבועיים נערכה תערוכת סומלייה 2010 בהיכל התרבות. מדובר בארוע מס’ 1 לחובבי היין באשר הם. על כך בפוסט נפרד כמובן. לאחר ביקור של כשעתיים במהלכו שתיתי לא מעט יינות, חלקם נחמדים, חלקם מצויינים, וחלקם אני כבר לא זוכר, הייתי איך לומר, זקוק למנוחה לפני הנסיעה הביתה. ככה בכדי לנסוע בקו ישר. חשבתי על כמה אופציות ובעודני משוטט ברחוב מרמורק, נזכרתי במקום שבו עוד לא ביקרתי ועליו המליץ לי כפיר כבר לפני כמה שבועות : פיצה פיליפ. חשבתי שפיצה, וקצת קולה יעזרו לי להתמודד עם האלכוהול, ומה טוב יותר ממקום ששמעתי בשבחו כל כך הרבה.
הפיצריה של פיליפ (במלרע!), שוכנת בפינת הרחובות אבן גבירול ומרמורק , ממש מרחק צעידה מתיאטרון הבימה והיכל התרבות. אז מה, פיצה של אופה צרפתי? זהו , שכן.
פיליפ, בחור צרפתי מהאלפים (כך מעיד התפריט), למד את רזי הכנת הפיצה, הבצק וההתפחה משף איטלקי, נדלק והחל להכין את המאכל האיטלקי המעולה הזה בעצמו, בהצטיינות יתרה לא פחות. מדובר אכן על בחור חביב מאוד, וביושבי על הבאר, החלפתי איתו לא מעט מילים, על המקום, על הפיצה וכמובן על יינות איטלקים שהוא מאוד אוהב, כמובן.
המקום עצנו מציע מקומות ישיבה כמסעדה, הן בחוץ על המדרכה המקורה, והן בפנים. כמו כן, יש שירות משלוחים (כמה חבל שאני כבר אינני תל אביבי!). מבחינת תפריט הפיצה, לא מפתיע שהוא עשיר ביותר ומכיל פיצות כיד דמיונכם. החל במרגריטה הפשוטה והבנאלית דרך, ארבע גבינות, יוונית, וכלה בפיצות מעניינות יותר כמו אווז, שפקטקולו (שאכלתי) ואפילו פיצה מתוקה בשם : הכל דבש (Chevre et mielle) – שכוללת מוצרלה,גבינת עיזים פקאנים ודבש. מאמה מייה. איזה יופי!
אני שהייתי די נעול על פיצת האווז מהמלצות של חברים, שאלתי את פיליפ עצמו, מה מומלץ היום? והוא ענה ללא הרהור : לך על השפקטקולו (Specktakulo). מי אני שאסרב לגאון הצרפתי? מה אומר לכם? לא התחרטתי לדקה. מדובר בפיצה שכוללת שינקן,עבניות,גורגנזולה,פורטובלו, גבינת מוצרלה, ושפק (בשר חזיר בשמו הגרמני). שילוב לא רע. כאמור, ישבתי על הבאר, מקום מעולה בכדי לראות את תהליך הכנת הפיצה, מאוד ציורי. רידוד, העפת הבצק למעלה כדרכם של אופים איטלקים, ומייד לתנור לבנים, שסובב על צירו.
אחרי כמה דקות שיחה נעימה עם פיליפ, הפיצה היתה מוכנה, וזכיתי לכמה דקות של אושר עילאי, באכילת אחת הפיצות היותר טובות שתוכלו להשיג בתל אביב. יצירת אמנות. כל מילה מיותרת. התמונה תעיד.
הבצק היה דק ופריך, התוספות נדיבות, המוצרלה כהלכה, והכל הצטרף לכדי מכלול מושלם. אלוהי. (וגם המחיר : 50 ש”ל היה סביר ביותר לכמות התוספות).
אחלה של מקום, או יותר נכון, מקדש לחובבי הפיצה, ולמכור פיצה שכמותי – מדובר בחוויה מזככת.
מומלץ.
בתיאבון!
לא בדיוק פוסט קלאסי על אוכל, מסעדות או יין, אך בהחלט לא רחוק משם. שוקולד, דבר שרובינו אוהבים וחלקינו לקח לגבהים אחרים.
איך הולך השיר סיגליות –
"…בתשיעי בכל נובמבר,
בלי ברכה, בלי שם או רמז,
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט."
ובכן בתשיעי בכל נובמבר חל יום ההולדת של זוגתי אשתי האהובה. אחרי מספר ניסיונות עבר לשלוח לה זר סיגליות לעבודה בלי ברכה או רמז, שהוחלפו בכל מיני פרחים אחרים (מסתבר שזו לא העונה של סיגליות בישראל, השיר במקור מהחצי הדרומי של כדור הארץ…) החלטתי השנה לשלוח לה זר לעבודה עם כרטיס ברכה (כי גם ככה היא כבר יודעת ממי זה) ולהפתיע אותה יותר מאוחר בערב.
בעזרתו האדיבה של גל, יצרתי קשר כשבועיים לפני המועד המיוחל עם מורן יטבת-רודניק, הלא היא "Morane Chocolatier" וקבענו על סדנא זוגית שתיערך אצלה בבית באשדוד. הסדנא אורכת כשלוש שעות ותכננו בהתאם את הערב. לאשתי לא סיפרתי על התוכנית ורק אמרתי לה שתגיע מוקדם הביתה ביום ההולדת שלה כי צריך ללכת לסיור צילום (אני חובב צילום, וסיורי צילום שהיא באה איתי בעל כורחה הם דבר שבשגרה). היות והעניין הזה של לקחת אחד את השני למקום לא ידוע ביום ההולדת הפך לשגרה, עניין הצילום לא הפחיד אותה.
ביום החגיגי, אשתי הגיעה מוקדם, אני כבר חיכיתי ברכב עם כל ציוד הצילום שלי ויצאנו לדרך. תוך כדי ההדרמה לכיוון אשדוד, התחילו ניחושים מהמושב לידי על יעד הנסיעה, ומתישהו גם הניחוש היה נכון. כשנכנסנו לאשדוד, והתחלנו לנסוע בתוך שכונת מגורים, נשאלתי בטון של סקרנות ותמיהה "אנחנו מבקרים מישהו בבית?", "אמרתי לך – פגישה של מועדון הצילום". מצאתי את הכתובת, חניתי, הוצאתי את הציוד ואפילו ביקשתי ממנה לסחוב כמה חצובות (חבל שאני לא יכול להראות את הפרצוף שאני קיבלתי).
תוך כדי כניסה לבניין טלפנתי למורן לוודא את הדירה, ומסתבר שטוב שעשיתי כך שכן זה היה אות בשבילה להכין את מה שנגלה לעינינו כשיצאנו מהמעלית. הדירה של מורן הייתה מוארת רק באור נרות שהיו על השולחן, על הבר (כן כן יש לה בר בסלון – מגניב לגמרי!!!), וברחבי הסלון והמטבח. לאשתי לקח כמה שניות להבין מה קורה ושמחתי לראות חיוך של הפתעה על פניה.
אחרי שהכינה לי כוס תה (באתי חולה) ונתנה לי באדיבות לסיים להקים את הסטודיו (שני פלאשים עם מטריות ריכוך shoot through על חצובות, למי שממש ממש מעניין אותו) והתלהבה מהציוד (איזה כיף, עוד פריקית של צילום), הובילה אותנו מורן אל הבר הביתי שלה שם חיכה לנו פונדו שוקולד ואפשרויות הטבילה של פרוסות בננה, מרשמלו ווופל והתחילה לספר לנו על עולם השוקולד (לא לפני שאשתי, דגש – אשתי – לא אני, זיהתה בקבוק וויסקי שגם לי יש ולא מאוד נפוץ והפנתה את תשומת ליבי אליו). הידע של מורן על עולם השוקולד הוא כמתבקש, עצום. ללא קשר לעובדה שהייתי מרוכז בצילום העניין, אני אישית לא הצלחתי לבטא את שמות זני השוקולד שמנתה, איך הם גדלים, מה יש בפנים וכן הלאה. לפחות לזוגתי זה הלך יותר טוב, מה עוד שהיא תוך כדי יצרה דרכים מבדחות לזכור את כל זה, דבר ששעשע את שתיהן.
אחרי המבוא לעולם השוקולד, כמה סיפורי נוסטלגיה ובדיחות על שוקולד פרה והטבילות בפונדו, הועברנו לשולחן האוכל הגדול (בינתיים הודלקו האורות וכובו הנרות), שעליו עמד וחיכה ממש מפעל שוקולד בוטיק. שלוש צנצנות ענק עם נטיפי שוקולד לבן, חלב ומריר איכותיים שהיווי חומרי גלם לפרלינים שהכנו אח"כ, כיריים חשמליות ועליהן סיר עם מים וקערת נירוסטה גדולה להמסה, מגש שיש ולידו כמו שפכטלים לקירור שוקולד מומס, תבניות לפרלינים, מיכלי פלסטיק (שאני משתמש בהם לברגים כפי שציינה יקירתי, ומאותו רגע כך גם כונו ע"י מורן) עם כל מיני דרגות שונות של שוקולד טחון, בלוק חמאת קקאו (לצורך המחשה), שקיות הזלפה עם מילויי שוקולד לטראפלס ופרלינים שהוכנו מבעוד מועד ע"י מורן (היו צריכים לילה במקרר – לא זוכר לגמרי למה, למרות שקיבלנו הסבר מאוד מפורט… כן נו, המצלמה…), פולדר עם דפי מידע ומתכונים עבורנו לקחת הביתה ועוד.
התחלנו עם פרלינים, ועבור פרלינים צריך מעטה חיצוני. פה אחד הוסכם שזה יהיה שוקולד מריר ולשם היותו ציפוי יש להמיסו. הסבר מצוין על עניין ההמסה, שאותו אני כן זוכר, ליוה את תחילת ההמסה ע"י מורן ואז הועברה הקערה לאשתי (ואני מקליק ומקליק). מסתבר ששוקוליטיירים מקצועיים עובדים עם מדחום צמוד כאשר מתעסקים בהמסת שוקולד איכותי כי יש חשיבות גדולה לטמפרטורה, סוג השוקולד המומס והמראה הסופי המבריק של פרלינים. זוגתי גילתה שזה לא כזה פשוט לערבב את השוקולד יחד עם המדחום ואני המשכתי לשחק אותה עסוק בדברים אחרים מכדי לעבוד באמת (אל דאגה זה לא נמשך הרבה).
קירור השוקולד המומס, בניגוד למה שחשבתי\ידעתי עד כה, נעשה בשפיכתו על משטח שיש נקי, מריחה ואיסוף מהירים בעיגולים במעין ריקוד ידיים ושפכטלים (מצטלם מאוד יפה). מורן הדגימה, רעייתי ניסתה ואני דרך העינית. איסוף של השוקולד ומזיגה לתבנית הפרלינים שנבחרה (דוגמאות של שבט המאיה, יפה). ריקון חזרה לקערה של שאריות השוקולד שלא נדבקו לתבנית במעין גשם יפה של טיפות שוקולד, והתבנית הוכנסה למקפיא על מנת שייווצר מעטה הפרלינים החיצוני.
עכשיו עברנו להכין טראפלס, כל זאת כמובן תוך נשנוש נטיפי שוקולד גולמי. בעזרת שקית הזלפה ובה שוקולד ש-"הכינותי מראש" ע"י מורן, התחילה רעייתי (וכן אני בכוונה נעזר כל פעם בשם תואר אחר) לעצב טראפלס בכל מיני צורות. אנקדוטה שלא ידעתי – לטראפלס קוראים כך על שמם האנגלי\צרפתי של פטריות הכמהין אותן שולים מהאדמה והן נראות כמו גוש כהה חסר צורה עטוף באבק. במקרה המתוק של העניין מדובר בכדורי שוקולד עטופים בשוקולד גרוס לאבקה. טעים.
מבלי לשים לב, הספיקו מעטי הפרלינים להתגבש, ועתה היה הזמן להכניס להם מילוי – שוקולד לבן עם תוספות שגם אותו הכינה מורן מראש. בעזרת שקית הזלפה נוספת, מילאה מורן גושי שוקולד לבן לתוך הפרלינים ושיטחה אותם. הפעם כבר לא יכולתי להתחמק וכלאחר כבוד הושמתי לעבודת המילוי. בזמן שאני עם שוקולד על הידיים, לקחה לה מורן את המצלמה והחלה מצלמת את העניין תוך הנאה מרובה (כבר אמרתי פריקית של צילום לא?).
כשסיימתי את מלאכת מילוי הפרלינים, הגיע הזמן לסגור אותם. אז הועברתי לעמדת הטראפלס להחליף את המעצבת אשר עברה לעמדת הפרלינים בכדי להמיס שוב שוקולד ולסגור איתו את הפרלינים. ניסיתי קצת לעצב טראפלס בצורות עד שנמאס לי ואז פשוט עברתי ליצור טראפלס "קלאסיים" ובינתיים הוכנס מגש הפרלינים שוב למקפיא לגיבוש סופי ואחרון.
כשדיברתי עם מורן בטלפון היא שאלה אותי אם יש שוקולד מיוחד שזוגתי אוהבת. ובכן, למי שמכיר (ולמי שלא) למרקס אנד ספנסר יש חטיף שוקולד מנטה שאשתי שתחייה מתה עליו (אני אישית טעמתי פעם אחת עם תגובה לא חיובית). מורן ניסתה להסביר למה קשה להשיג את הטעם הזה בארץ (משהו עם שמנים, תמציות ולא זוכר) אבל למרות הכול הכינה מבעוד מועד שוקולד בטעם מנטה, גם הוא בשקית הזלפה וכעת הגיע תורו לשנות צורה למעין סוכריות שוקולד על מקל. אה כן, בצורת פרח. על מלאכת הכנת הפרחים (הזלפה לתוך תבנית ותקיעת מקל של סוכריות למיקום המתאים) עמלו השתיים בעוד אני ממשיך עם הטראפלס.
המוצר האחרון שהוכן באותו הערב היה טראפלס מנוגט, עטופים באגוזי מלך גרוסים. בזמן הזה אני כבר חזרתי לתפקד על תקן הצלם ואת הנוגט טראפלס הכינה כלת יום ההולדת. בינתיים כשהיא עובדת, יצאו להם הפרלינים מהמקפיא, יפים ומבריקים, ומורן החלה לסדר יפה את כל המוצרים על בלוק השיש ואז ארזה אותם עבורנו לקחת באריזות יפות של שוקלייטרים במראה מאוד מהוקצע ומקצועי. נתן הרגשה נחמדה לראות את הטראפלס העקומים שלי בתוך מיכל פלסטי מעוצב ושיקי.
לפני סיום, מורן רצתה לתת לנו לטעום שוקולד צרפתי איכותי ביותר ממנו קיבלה משלוח ממש לאחרונה ושעשה אותה מאושרת. מדובר בשוקולד שמגיע בשקים של 3 ק"ג והוא יקר להחריד. מורן פתחה את השקים איתנו (חיכו יפה בצד עד כה) והייתה מבסוטה עד הגג מהעניין. טעמנו שני סוגים של מריר – 63% מוצרי קקאו ו-85% אחוזי קקאו (מדהים!!!), וסוג אחד של שוקולד חלב כרמלי (ממש וורטרס אוריגינל). אחלה דרך לסגור את החיך השוקולדי.
סיימנו את הערב בשיחה על שוקולד, קצת וויסקי, צילום, הייטק, ילדים, כלבים, הבלוגים של גל גרנוב ועוד. נפרדנו קצת לפני שבעלה של מורן חזר עם ילדיהם מהסבתא (הוא נכנס הביתה מתישהו במהלך הערב הסתכל על המטריות של הפלאשים בהפתעה, אמר משהו על פיג’מה לילד ונעלם כלעומת שבא).
היה ערב מהנה ביותר. אשתי אהובתי, לשמחתי, מאוד נהנתה ואהבה את הסדנא ועדיין מנשנשת לה פרלין או טראפלס מעשה ידינו מדי פעם מהמקרר. בדרך חזרה הביתה קיבלנו SMS ממורן שבו היא אמרה כמה שהיא נהנתה מהערב איתנו. חמודה.
לסיכום, סדנת שוקולד עם מורן יטבת-רודניק, בחורה כיפית, נחמדה ביותר, משעשעת ועם המון ידע ורצון טוב, היא דבר מומלץ ביותר. מעבר להתעסקות עם השוקולד (שזה תמיד כיף), מה שעשה לנו את הערב היה הגישה החייכנית, החיובית והחברית של מורן שפשוט כיף לדבר איתה, ללמוד ממנה ולהעביר איתה ערב. אגב באתר שלה http://www.morane.co.il/ ניתן למצוא מתכונים, מידע על סדנאות, מידע על שוקולד ועוד.
שוב תודה לגל על ההזדמנות לפרסם בבלוג ועל כך שהמליץ לי על מורן!