ארכיון: October, 2010
אתמול ביקרנו במסעדת לה מיזון בתל אביב. על המקום שמענו כבר מזמן ולא יצא לנו להגיע. גל החליט שצריכים לבקר שם וכך עשינו.
מסעדת לה מיזון היא למעשה מעדנייה שהופכת בלילה למסעדה קטנטנה, במקום בכיכובם של השפים בן תדהר ואילן דובשני שהם גם השפים של מסעדת יועזר בר יין, בהחלט ניכר שכך מריבוי מאכלים מבוססי בשר חזיר, אבל לא רק. עבדכן הנאמן לא אוכל חזיר, גל דווקא כן.
אז הכל מתחיל בשיחת טלפון להזמין מקום, הבחורה על הקו שואלת אותי אם אני מעדיף בפנים או בחוץ, ביקשתי בפנים. לפי השאלה תיארתי את המקום כמשהו גדול, אולם כשהגענו התברר שמדובר בשולחן אחד קטן בתוך המסעדה, בר לישיבה של כ-8 סועדים בערך ועוד כ-3 שולחנות בחוץ. הבר קרץ לנו מאוד והחלטנו לשבת מול השף שמכין את המנות ממש מול העיניים של הסועדים.
התחלנו בשתי מנות שלא רשומות בתפריט.
מולים ביין לבן ואווז מעושן. אני אישית לא מתלהב ממולים, אבל המנה הייתה טובה, האווז המעושן נתן למנה ערך מיוחד בעיני. אני טעמתי וגל פירק את הצלחת. יש לציין שאת הרוטב שנשאר מהיין, האווז והמולים גל אכל עם הלחם. הרוטב היה מעולה לדבריו.
מנה נוספת שלקחנו כפתיח (יש לציין שאין הבחנה בתפריט בין מנות ראשונות לעיקריות) היא סרדינים כבושים על פרוסות קטנטנות של לחם קלוי לצד תרד מבושל ושמן צ’ילי. הסרדינים כמובן לא מקופסה, טעמי התרד היה פחות מעניין, הוא לא הוסיף הרבה. אבל הסרדינים היו אלוהיים, באמת עבודה מצויינת של השף. שאפו.
למנה עיקרית גל לקח בודן נואר שזו נקניקיות דם בסגנון צרפתי שמוגשת לצד תפוחי עץ ירוקים שמוקפצים בחמאה ובייקון. לא טעמתי מהמנה אבל גל שחובב נקניקיות מושבע אמר שהמנה עסיסית בהחלט. גל נשאר מעט רעב, כי באמת המנה לא מגיעה עם איזה פחמימה ליד וחבל. השילוב של תפוחי העץ והביקון לצד הבודן היה מושלם.
אני הזמנתי תבשיל טלה שמורכב מחתיכות טלה של כתף או שוק עם העצם על מצע של עדשים שחורות, מעט יוגורט מעל וכוסברה. מנה נהדרת, העדשים השחורות מקבלות טעם מהטלה. יש לציין שהטלה היה מעט שומני, אבל זה טלה, מי שלא אוהב שלא יזמין. הבשר היה רק אך לא מדי, היה אפשר לבשל אותו עוד טיפה, למרות שגם כך הוא היה מיוחד. מאוד אהבתי את החמיצות של היוגורט מעלה המנה, בהחלט טוויסט נהדר. הכוסברה הייתה מעט מפליאה מעל תבשיל שכזה, אבל גם כן הייתה תוספת נחמדה. מנה מומלצת.
החלטנו לחלוק עוד מנה, הזמנו פרוסות קטנות של לחם מרוחות בחמאה ומעליהן הרינג הולנדי שנכבש במקום. המנה מגיעה לצד סלט תפוחי אדמה שממנו כבר לא יכולתי לטעום כי הייתי מפוצץ. המנה הייתה באמת WOW , ההרינג היה סופר איכותי. מי שאוהב, לנסות.
למנה אחרונה לקחנו מבחר גבינות לצד פירות (תאנים טריות וענבים), אם כבר אוכלים ארוחה כזאת מערב אירופאית ראוי לקנח כמו מערב אירופאים. מבחר גבינות מכובד מאוד.אני כמובן אוהב מאוד את הסטילטון האנגלית, אבל לא רק.
לסיכום: מקום עם אוכל טעים אך לא מתנשא מדי, אווירה באמת ביתית (לה מיזון), פשטות בעיצוב שאתם רעבים ובא לכם לאכול משהו בקטנה אבל טעים. לפגישה עם חבר. אני ממליץ בהחלט. מרגישים כמו בביסטרו קטן בפריז, ללא ספק.
אנחנו צריכים לנסות את המקום במהלך היום כשהוא מתפקד כמעדניה ומוגשים בו רק סנדוויצים מיוחדים ונקניקים שמיוצרים במקום.
גל לקח הביתה גם מגוון בשרים קרים תוצרת המקום, שהיו מעט יקרים אבל טעימים להפליא. רשמים בקרוב.
בתיאבון
בוקר טוב
אני לא יודע כמה מכם יודעים, אבל בנוסף ל Foodnwine יש לנו בלוג נוסף שעוסק רק בויסקי וכתוב בשפה האנגלית : Whisky Israel.
קהילת הויסקי העברית קטנה ביותר והבלוג הבינלאומי עשה חייל וזוכה לקהל קוראים גדול מאוד מרחבי העולם (אירופה,ארה”ב אוסטרליה אפריקה ואסיה).
אני מפרסם של מדי שבוע פוסט או שניים על ויסקי, רשמי טעימה, ועוד (יותר ממה פוסטים כבר פורסמו, כן כן) וזוכה לפידבקים מאוד חיוביים וכמובן לשיתוף פעולה והכרה בינלאומיים. . ישראל על מפת הויסקי, ובגדול. היום מתפרסמת בבלוג מוביל נוסף בשם דראממינג (שתית ויסקי בלשוננו – מהמלה דראם) בתחום הויסקי ראיון איתי, שערך אוליבר קלימק, בלוגר גרמני ידוע ביותר וחבר בקהילת הוסקי. מדובר בכבוד גדול, במיוחד שרואים מיהם האנשים שרואינו לפני …
תצלום מסך של עמוד הראיון
אז אחרי הרבה מדי הקדמות …. הנה, הראיון.
אשמח לקבל פידבקים, וכמובן, לאלו מכם שויסקי עושה להם את זה, ממליץ בחום לעקוב אחרי הבלוג. יהיה מעניין.
גל
היום אני רוצה לספר לכם על חווית בשרים מלאס ווגאס. למקום קוראים טקסס דה ברזיל וזו מסעדה מסוג צ’ורסקריה שזו למעשה שיטת צלייה לבשר ברזילאי. או במלים אחרות זהו סטייק האוס ברזילאי.
הרעיון מאחורי מסעדה מסוג זה הוא שלמעשה הסועדים אוכלים בשר כפי יכולתם ומשלמים מחיר פיקס. אחרי שאתם קוראים את המשפט הזה יורד לכם התיאבון, לפחות לחלקכם, אולם לא כך המצב. מדובר במסעדה איכותית, נכון אנחנו ישראלים ובדרך כלל אנחנו ישר מסווגים מסעדה של אוכל כפי יכולתך כמסעדה כמותית בה בדרך כלל האיכות יותר ירודה. במיוחד אני אינני נהנה במקומות בהם מגישים מנות ענקיות, אני אוהב קטן ואיכותי.
אז לווגאס אני נוסע די הרבה, או לפחות נסעתי, כן המקום הזה הוא גן עדן. למסעדות מהסוג הזה לראשונה נחשפתי בנסיעת עבודה בדלאס טקסס, שם אכלתי במסעדה שנקראת פוגו דה צ’או, מסתבר שיש המון סניפים למסעדה אך לא בווגאס, החלטתי לתת צ’אנס לטקסס דה ברזיל, לא הצטערתי.
המקום נפתח החל מהשעה חמש אחה"צ, לידיעה כללית כל המסעדות הטובות בווגאס אינם פתוחות בצהריים. המקום מסודר ובעל מראה יוקרתי, שולחנות ערוכות עם מפות לבנות. לכשתשבו ייגש אליכם המלצר ויסביר לכם על אופי האכילה, הארוחה עולה כ-50 דולרים לפני מסים – כן, ככה זה בארצות הברית. זה כולל בופה קר שיש בו כל טוב וכמובן חגיגת הבשרים. המלצר יציע לכם שתייה נוספת בתשלום. אנחנו הלכנו על הקפיריניה הביתית, אם כבר ברזיל אז עד הסוף. הקפיריניה הייתה טובה אולם חזקה מדי לטעמי.
לחובבי היין, יש שם מבחר יין שלא רואים בכל מקום. מכל טוב.
מזנון הסלטים מטורף, החל מרטבים מעולים שכוללים צ’ימיצ’ורי אגדי, באמת. אבל הבשר הזה לא צריך שום רוטב. יש מבחר נקניקים, גבינות, תוספות חמות וסלטים מעולים. הכל מוקפד ומסודר. על כל סלט הושקעה מחשבה. הלחמים מעולים. אתן לכם טיפ של ישראלי: אל תתמלאו מהבר סלטים. אבל זה בצחוק, אל תוותרו באמת המנות הקרות מעולות.
שתחזרו ממזנון הסלטים יקפצו עליכם ערימה של מלצרים עם שיפודים ענקיים של בשרים שונים. המון סוגים מכל טוב. לא יהיה מצב שתחכו דקה בלי שימלאו לכם את הצלחת. ההגשה היא בנדיבות אופיינית לאמריקאים. המלצר שלכם ייגש אליכם כל מספר דקות ויבקש להחליף לכם את הצלחת לצלחת חדשה שיהיה לכם יותר נעים לאכול.
יש בכל החל מנקניקיות, צלעות כבש מדהימות וכמובן חלקים מעולים של בקר, כאשר מנת הדגל היא רצועה של סינטה עליונה, זה נראה כמו חצי ירח שעטוף פס שומן. לא משהו הכי בריא. נסו את ה’צימיצ’ורי, אבל תבינו שהוא מיותר. הבשר פשוט טעים, יש לו את הטעם שלו שאסור להרוס ולתבל. שתתמלאו ייגש אליכם המלצר וינסה להעמיס לכם עוד משהו.
תפריט הקינוחים מיוחד, אבל יש שם את הקרם ברולה הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. כמובן גם כן מנה ענקית, מומלץ גם אם אתם מלאים.
מקום מומלץ. ראוי לציין שהאמריקאים יודעים לשכפל מסעדות ולשמור על רמה זהה. שתיכנסו לסניף של הצ’יזקייק פאקטורי בניו יורק ובקנזס תקבלו את אותם המנות ובאותה איכות, אני משוכנע שגם כאן. אם אתם טסים, בדקו אם יש טקסס דה ברזיל או פוגו דה צ’או. לא תצטערו. אין דבר כזה בארץ.
בתיאבון