קטגוריות

קולינריה מפראג :: פוסט אורח של גדי שמשון

Tuesday, March 2, 2010 @ 08:03 AM
כפיר

לפני תשע שנים הייתי בפראג בחופשה. איתנו על המטוס – ואחר כך באוטובוס מהשדה ובלובי של המלון – היתה חבורה מאורגנת של מהמרים, שבאו לבתי הקזינו של פראג. הם, ונשותיהם, נראו, איך לומר, כמו מהמרים. המארגן שלהם היה ערס מבוגר עם חברה רוסיה בת לא יותר מ-17. אבל שנראית צעירה לגילה. בררר. חלק מהמהמרים הוטסו על חשבון בתי הקזינו. כולם, אני מניח, סיפרו על נצחונות מדהימים כל הדרך בחזרה. כמובן שלא התערבנו בהם.

image

לפני כמה שבועות חזרתי מנסיעת פוקר לאותה פראג מעטירה. ולמרות שבחבורה היו כמה וכמה מהמרים ותיקים, בהם כאלה ששיחקו צ’יקט בזמן שמהחלון בחוץ נשמעו החראקות והסירנות בשכונה, הרי שמרבית השחקנים היו כאלה שלעולם לא היית מוצא אותם באותו צ’ארטר מלפני תשע שנים (לו היו אז בגיל החוקי). איתי בחדר היה סטודנט למתמטיקה מתל אביב. היו שם כמה עצמאים מאזור הדרום (עם סיפורי קסאמים מרתקים משדרות המופצצת), כמה סטארטאפיסטים, בלוגר קרח ומגוון רחב של צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם. והם לא הסתגרו רק בקזינו – להתרשמותי כמעט כולם לקחו לפחות כמה שעות לסיור בעיר הקפואה. היו אפילו שלושה שהלכו להפקה די מעפנה אבל זולה של אגם הברבורים. אי אם נוט קידינג.

image

חוץ מהסטייק השווה משקלו בזהב, התבססה התזונה בנסיעה על המזון המקומי. רוב הזמן הסתובבנו במרכז. זה מאוד כיף, כידוע, להסתובב במרכז העיר היפה הזו, תיירותי ככל שיהיה (הנה פוסט יפה מהבלוג הרחובות של ג’ין על התכנון האורבני המיטיב עם ההלך של פראג).  אז לא, לא גילינו שום מסעדה קטנה ומסתורית המוכרת רק למקומיים בז’יז’קוב או משהו. זה לא רק קוצר החופשה והעובדה שתמיד יש שולחן פוקר משובח וקרוב, אלא גם הקור המקפיא.

יש לי חברה טובה שחיה פעם בפראג כמה שנים, ואני מניח שהיא היתה יכולה לתת לי כמה כתובות שוות, אבל רבאק, קר. מצד שני, הגענו מוקדם בבוקר חג המולד, וכשקפצתי לבקר שני חברים שלה – האחד איש אינטראקטיב בכיר מקומי, השני חבר בכוח שמירת השלום של האום במקדוניה שבא לביקור מולדת, זכיתי לקצת תרבות ערב חג מקומית. ולא, אין תמונות, מתנצל, זה היה אחרי טיסת לילה בצ’ארטר והיינו מבוסמים כדבעי. היה יין חם ומתובל, היו בירות טובות, והיה מרק קרפיון מסורתי וקרמי, שמסתבר שבדיוק גמר את 3 שעות הבישול האיטי שלו איך שהגעתי. היה טעים מאוד, בעל טעם דגי עדין וממש לא קרפיוני כמו שאנו מכירים. ושתינו וחגגנו עוד קצת את הולדת המשיח. לטענתם, אגב, זה חוקי בפראג.

בקצה שדרת ואצלב המרכזית בעיר יש כמה דוכני גזלנים שמציעים מזון מהיר, שמנוני וטעים מאוד. הקור העז – אני מניח שבמונחי אירופה מעלה אחת מעל האפס זה יום חורפי נאה – גורם לזה שהתורים לא נרגעים לרגע.  למשל, קיורטוש חם וטרי מהמנגל (קוראים לו בשם אחר פה):

image

ממש ליד, דוכן עם מיליון סוגי נקניקיות, האחת ברברית ושמנה מהשניה. כמו באלנבי, אבל טעים:

image

קצת בהמשך, אחד מהמנגליסטים הטורקים חפר מקופסת פלסטיק שיפודי ששליק עם רוטב כתום זוהר. לא ניסיתי:

image image הארוחה הבאמת טובה של הטיול נאכלה ברובע היהודי, כפי שקרויים אותם שלושה וחצי רחובות מאחורי הברך של הוולטבה. ממש ליד הכניסה לבית הקברות היהודי המדהים, יש שתי מסעדות. האחת כשרה למהדרין, השניה, “הגולם” על שם הרובוט מבוץ שבנה המהר”ל, נמצאת ממש ליד. מאחר והמהר”ל כבר לא עימנו הרבה שנים, היא לא כשרה:

image

באיזו ביקורת על מסעדה צ’כית (גם הם, פשוט, בחרו בכותרת המתבקשת של הפוסט הזה) כתבה פעם הילה אלפרט על ההגזמה המובנית באוכל הצ’כי, הכבד והשמנמן: “יש משהו באוכל הזה שגורם לך לחבב אותו בעיקר אם שתית מספיק ככה שהפה שלך לא מדקדק ומציק בפרטים הקטנים”. אבל גם בפרטים הקטנים, היה מצויין: מימין נראה כוס של באדוויזר מהחבית, המקורית. למעלה נראית תלולית של פירה מנוקד בבצל מטוגן ובחתיכות ביקון. מתחתיו רבע ברווז צלוי ביין, ולידו שלושה סוגים של בצקניות. משהו בין קניידלך לניוקי.

image

וזו מנת הספיישל של המקום, מנת הגולם: על פירה גס ועתיר שמנת נחים צלע טלה, כמה נתחי בקר וסטיק חזיר קטן, שתוכו ורדרד. לו הגולם היה חי, הוא בטח היה יודע איך לטפל במנה מחללת הכשרות הזו הקרויה על שמו. מכיוון שהוא לא היה, השתדלנו כמה שיכולנו.

שוב תודה לגדי שמשון (ערס פואטי) על הפוסט הנהדר הזה, גדי הוא חבר טוב ותמיד כיף לקבל ממנו חומר כתוב. הפוסט פורסם במקור גם בבלוג ערס פואטי – אחד הבלוגים היותר אהובים עלי בארץ.

בתיאבון… :-)