ארכיון: March, 2010
חג הפסח שוב מגיע אלינו, חג נהדר שמתאפיין בקולינריה מאוד מיוחדת. אנחנו קוראים לפסח גם חג היין, השווקים מלאים יין מכל מיני סוגים אדומים, לבנים, מבעבעים, סמוקים וגם יינות קינוח כמובן.
אז בפוסט המשותף הזה של שנינו (כפיר וגל) אנחנו רוצים להמליץ לכם על מבחר יינות שיהפכו את החג הזה ליותר מיוחד ומעניין. שישדרג לכם את ארוחות החג. הפעם נשים דגש על יינות שלטעמינו הם יינות מובילים אך יינות עם טווח מחירים הגיוני של בין 60 ל-80 שקלים ודגש הפעם על יינות כשרים. תמיד אמרנו שאין ארוחה טובה ללא יין, יין רע יכול לקלקל ארוחה ויין טוב יכול ממש לשדרג במיוחד אם יש לכם אורחים. אז כל אחד מאיתנו ימליץ לכם על כחמישה בקבוקים שווים ביותר.
ההמלצות של כפיר:
קברנה סוביניון מיקבי רמת הגולן סדרת גמלא – קברנה פשוט נהדר בעל גוף מלא וניחוחות פטל, בעל סיומת ארוכה ופירותית. יינות מסדרת גמלא הם בעלי יחס איכות למחיר פשוט מצויין., עלות משוערת של היין כ-60 שקלים.
ברוט מיקבי רמת הגולן סדרת גמלא – מבעבע פשוט נהדר, לכל חובבי הקאוות אין מה להשוות, היין הזה מדהים. בהחלט מורכב וכיף ליום קיצי. היין מכיל ענבי שרדונה ופינו נואר ובעל גזים שפשוט כיף לשתות. אני ממליץ לשתות ביום למחרת הסדר אם אתם עושים מנגל לפני הארוחה. מומלץ להגיש קר במיוחד ולשמור על הבקבוק בכלי עם קרח. מחיר מומלץ כ-70 שקלים.
רוזה מיקבי רקנאטי – עוד יין שגל כבר כתב עליו בבלוג. התמזל מזלי לשתות מהבקבוק לאחרונה. יין בהחלט שמתאים לאביב. רוזה פשוט נהדר, גם כן להגיש קר. מחיר מומלץ כ-70 שקלים.
אביבים מיקב הרי גליל – עוד יין שגל כבר כתב עליו, יין לבן מדהים. ין לבן יבש, מיוצר מ- 74% ענבי ויונייה ו- 26% שרדונה. היין תסס בחביות עץ אלון צרפתי חדשות והתיישן על משקעי שמרים במשך 9 חודשים. למי שאוהב יינות לבנים יבשים, זה פשוט יין מומלץ. מחיר מומלץ כ-80 שקלים.
מוסקו מיקב דלתון – יין קינוח מדהים.היין עשוי מענבי מוסקאט אלכסנדרוני, המגיעים מאזור השפלה. הדבר שהכי מאפיין את היין זה מעין תסיסה עדינה על הלשון, בעל מתיקות של ורדים. יש להגיש כמובן לאחר הארוחה ביחד עם המנות האחרונות. מחיר מומלץ כ-60 שקלים.
ההמלצות של גל:
רד פואטרי – קריניאן – כתבתי עליו לפני כמה שבועות פוסט. מדובר ביין עם נוכחות, ארומות חזרות של טבק, וטעמי שזיף ודובדבן מתקתקים בפה. יין שילווה מצוין ארוחה בשרית כבדה במיוחד כבדים ובשר כבש. יין זה אמנם לא כשר אבל בכל זאת רציתי להמליץ. התמורה למחיר מעולה (כ 60 ש”ח)
ברקן ריזרב – שיראז – עוד פנינה מבית ברקן. החברה פשוט יודעים לעשות יין טוב. ארומות של פרי שחור, ובפה חגיגה של טעמים עם חומציות נעימה. שוב בכ 60 ש”ח באמת מדובר ביין שכיף לשתות.
טוליפ לבן – גם עליו הרחבתי לפני כמה חודשים. הטוליפ הלבן הינו בלנד די מיוחד במקומותינו של 60% גוורצטראמינר, ענב שאנחנו מאוד אוהבים ו 40% ענבי סוביניון בלאן. בלנד די מעניין כשחושבים על זה. היין אינו מאכזב,עם אף של פירות טרופיים בדמות ליצ’י ואננס, ובפה חומציות יפה של אשכוליות, תפוחים ירוקים וליצ’י. אחלה של אופציה למי שפחות מתרשם מאדומים ורוצה משהו נגיש ואיכותי. 60 ש”ח.
חג שמח!
שוב הגעתי לווגאס, העיר שהכל טוב בה, כמובן ששיחקתי פוקר, אבל לא רק. ווגאס זו אחת הערים היותר חשובות מבחינה קולינארית, רוב השפים הגדולים פתחו מסעדות בלאס ווגאס.
את הארוחה הראשונה שלי סעדתי במסעדת CUT שבבעלות השף וולפגנג פאק. למי שלא מכיר השף פאק נולד באוסטריה וגדל למשפחה חד הורית לאחר שאבין נטש את הבית. פאק למד לראשונה בישול אצל אימו שהייתה שפית מאפים, אין לו השכלה פורמלית, אולם הוא עבד במסעדות גדולות וכיום הוא בעלים של מסעדות רבות בארצות הברית וכמו כן הוא כתב מספר ספרי בישול.
טוב זו סיבה מספיק טובה בכדי להיכנס למסעדת CUT ולטעום מידי השף האגדי הזה.
מסעדת CUT היא למעשה מסעדת בשרים, במסעדה יש שלושה סוגי בשר: קוֹבֶּה ביף אמיתי מיפן (קגשימה) – למי של יודע בשר קוֹבֶּה הוא בשר של פרות שכל חייהן שותות בירה ומקבלות מסאג’ים, קוֹבֶּה אמריקאי שמגיע מנברסקה ובשר מיושן שמגיע ממדינה אילינוי.
המסעדה ממוקמת במלון הפלאצו, זה המלון שבו לנתי, וזו למעשה המסעדה הכי יקרה במלון.
למנות ראשונות:
לחם הבית מגיע במגש לבחירה,יש מספר סוגי לחמים וכולם נהדרים. לצד הלחם מוגשת חמאה וטפנד זיתים מהיותר טובים שאכלתי.
ומקלות גריסני גם הן היו טעימות ומיוחדות
החבר שהיה איתי הזמין מנת מוח עצם לצד ממרח פטריות וסלט פטרוזיליה (17$), התמונה מדברת בעד עצמה, למעשה מקבלי שתי עצמות ממולאות המוח עצם ואת המנה אוכלים עם כפית. המנה מוגשת עם טוסטים קטנים שאפשר למרוח עליהם קצת המוח עצם וממרח הפטריות. בהחלט רעיון מיוחד ומנה מוצלחת של השף פאק.
אני הזמנתי מנה של סשימי מבשר קובה (22$), שזה למעשה קרפצ’יו מעט עבה. מגיע עם חומץ בלסמי, שמן, מלח ומעט בצל ירוק. הבשר מעט עבה, מנה טעימה מאוד ומיוחדת מאוד.
![]()
למנות העיקריות הזמנו סטייקים ממדינת אילינוי, אבל לפני כן אני רוצה שתראו את התצוגה של בשר הקוֹבֶּה, המלצר מגיע עם זה לשולחן ומסביר, מימין בשר יפני ומשמאל הבשר מנברסקה. כמו שאתם רואים, הבשר משוייש כהלכה.
אני למנה עיקרית לקחתי אנטריקוט בתוך עצם, הבשר איכותי זה ברור, אבל תמיד אני טוען שלא מספיק בשר טוב, צריך לדעת לצרוב אותו בצורה הנכונה כדי שיהיה קריספי מבחוץ, רך מבפנים וכמובן אדמדם ונוזלי, ראוי לציין שזו המסעדה שמתמחה בנושא הזה והבשר היה צלוי על המילימטר, פשוט מדהים.
ואם אתם לא מאמינים תסתכלו פנימה לתוך הבשר ותראו את הצבע הורוד המטריף הזה
החבר שהיה איתי הלך על מנת פילה מניון, גם כן סטיק מעולה אולם יותר קטן.
לצד הסטייקים המסעדה מגישה שלושה סוגי חרדל: חרדל דיז’ון קלאסי, חרדל מתקתק בקברנה וחרדל חריף עם חזרת. חזרת אני מאוד אוהב, החרדל החריף היה פשוט מדהים.
כתוספת לקחנו מנה של תבשיל תרד בשמנת שמגיע ביחד עם ביצה רכה מטוגנת, יש טקס בור המלצר מערבב את הביצה עם התבשיל שהוא מגיע לשולחן.
כמו כן לקחנו גם מנת ארטישוק ירושלמי, משום נראה לי ששכחתי לצלם. וגם קיבלנו מהשף טבעות בצל חביבות.
למנות אחרונות כבר לא היה לנו כוח, בכל זאת קיבלנו עוגיות קטנטנות
שילמנו על כל הארוחה כ- 360 דולרים לא כולל שירות. נשמע לא מעט, אבל התועלת גדולה, אחלה ארוחה מושקעת וטעימה.
כמו שאתם רואים זו הייתה אחת החוויות הקולינאריות היותר מעניינות. אם אתם מגיעים לווגאס ובא לכם להתפנק לרגל אירוע מיוחד, אני ממליץ בחום.
בתיאבון
לפני תשע שנים הייתי בפראג בחופשה. איתנו על המטוס – ואחר כך באוטובוס מהשדה ובלובי של המלון – היתה חבורה מאורגנת של מהמרים, שבאו לבתי הקזינו של פראג. הם, ונשותיהם, נראו, איך לומר, כמו מהמרים. המארגן שלהם היה ערס מבוגר עם חברה רוסיה בת לא יותר מ-17. אבל שנראית צעירה לגילה. בררר. חלק מהמהמרים הוטסו על חשבון בתי הקזינו. כולם, אני מניח, סיפרו על נצחונות מדהימים כל הדרך בחזרה. כמובן שלא התערבנו בהם.
לפני כמה שבועות חזרתי מנסיעת פוקר לאותה פראג מעטירה. ולמרות שבחבורה היו כמה וכמה מהמרים ותיקים, בהם כאלה ששיחקו צ’יקט בזמן שמהחלון בחוץ נשמעו החראקות והסירנות בשכונה, הרי שמרבית השחקנים היו כאלה שלעולם לא היית מוצא אותם באותו צ’ארטר מלפני תשע שנים (לו היו אז בגיל החוקי). איתי בחדר היה סטודנט למתמטיקה מתל אביב. היו שם כמה עצמאים מאזור הדרום (עם סיפורי קסאמים מרתקים משדרות המופצצת), כמה סטארטאפיסטים, בלוגר קרח ומגוון רחב של צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם. והם לא הסתגרו רק בקזינו – להתרשמותי כמעט כולם לקחו לפחות כמה שעות לסיור בעיר הקפואה. היו אפילו שלושה שהלכו להפקה די מעפנה אבל זולה של אגם הברבורים. אי אם נוט קידינג.
חוץ מהסטייק השווה משקלו בזהב, התבססה התזונה בנסיעה על המזון המקומי. רוב הזמן הסתובבנו במרכז. זה מאוד כיף, כידוע, להסתובב במרכז העיר היפה הזו, תיירותי ככל שיהיה (הנה פוסט יפה מהבלוג הרחובות של ג’ין על התכנון האורבני המיטיב עם ההלך של פראג). אז לא, לא גילינו שום מסעדה קטנה ומסתורית המוכרת רק למקומיים בז’יז’קוב או משהו. זה לא רק קוצר החופשה והעובדה שתמיד יש שולחן פוקר משובח וקרוב, אלא גם הקור המקפיא.
יש לי חברה טובה שחיה פעם בפראג כמה שנים, ואני מניח שהיא היתה יכולה לתת לי כמה כתובות שוות, אבל רבאק, קר. מצד שני, הגענו מוקדם בבוקר חג המולד, וכשקפצתי לבקר שני חברים שלה – האחד איש אינטראקטיב בכיר מקומי, השני חבר בכוח שמירת השלום של האום במקדוניה שבא לביקור מולדת, זכיתי לקצת תרבות ערב חג מקומית. ולא, אין תמונות, מתנצל, זה היה אחרי טיסת לילה בצ’ארטר והיינו מבוסמים כדבעי. היה יין חם ומתובל, היו בירות טובות, והיה מרק קרפיון מסורתי וקרמי, שמסתבר שבדיוק גמר את 3 שעות הבישול האיטי שלו איך שהגעתי. היה טעים מאוד, בעל טעם דגי עדין וממש לא קרפיוני כמו שאנו מכירים. ושתינו וחגגנו עוד קצת את הולדת המשיח. לטענתם, אגב, זה חוקי בפראג.
בקצה שדרת ואצלב המרכזית בעיר יש כמה דוכני גזלנים שמציעים מזון מהיר, שמנוני וטעים מאוד. הקור העז – אני מניח שבמונחי אירופה מעלה אחת מעל האפס זה יום חורפי נאה – גורם לזה שהתורים לא נרגעים לרגע. למשל, קיורטוש חם וטרי מהמנגל (קוראים לו בשם אחר פה):
ממש ליד, דוכן עם מיליון סוגי נקניקיות, האחת ברברית ושמנה מהשניה. כמו באלנבי, אבל טעים:
קצת בהמשך, אחד מהמנגליסטים הטורקים חפר מקופסת פלסטיק שיפודי ששליק עם רוטב כתום זוהר. לא ניסיתי:
הארוחה הבאמת טובה של הטיול נאכלה ברובע היהודי, כפי שקרויים אותם שלושה וחצי רחובות מאחורי הברך של הוולטבה. ממש ליד הכניסה לבית הקברות היהודי המדהים, יש שתי מסעדות. האחת כשרה למהדרין, השניה, “הגולם” על שם הרובוט מבוץ שבנה המהר”ל, נמצאת ממש ליד. מאחר והמהר”ל כבר לא עימנו הרבה שנים, היא לא כשרה:
באיזו ביקורת על מסעדה צ’כית (גם הם, פשוט, בחרו בכותרת המתבקשת של הפוסט הזה) כתבה פעם הילה אלפרט על ההגזמה המובנית באוכל הצ’כי, הכבד והשמנמן: “יש משהו באוכל הזה שגורם לך לחבב אותו בעיקר אם שתית מספיק ככה שהפה שלך לא מדקדק ומציק בפרטים הקטנים”. אבל גם בפרטים הקטנים, היה מצויין: מימין נראה כוס של באדוויזר מהחבית, המקורית. למעלה נראית תלולית של פירה מנוקד בבצל מטוגן ובחתיכות ביקון. מתחתיו רבע ברווז צלוי ביין, ולידו שלושה סוגים של בצקניות. משהו בין קניידלך לניוקי.
וזו מנת הספיישל של המקום, מנת הגולם: על פירה גס ועתיר שמנת נחים צלע טלה, כמה נתחי בקר וסטיק חזיר קטן, שתוכו ורדרד. לו הגולם היה חי, הוא בטח היה יודע איך לטפל במנה מחללת הכשרות הזו הקרויה על שמו. מכיוון שהוא לא היה, השתדלנו כמה שיכולנו.
שוב תודה לגדי שמשון (ערס פואטי) על הפוסט הנהדר הזה, גדי הוא חבר טוב ותמיד כיף לקבל ממנו חומר כתוב. הפוסט פורסם במקור גם בבלוג ערס פואטי – אחד הבלוגים היותר אהובים עלי בארץ.
בתיאבון…