ארכיון: February, 2010
לפני כשבועיים לקחתי חלק בתערוכת wine expo 2010 בגני התערוכה. אירוע שכזה הוא חג לחובבי היין. האירוע מחולק ל-3 ימים שכאשר ביום הראשון מוזמן רק הקהל המקצועי דהיינו מלונאים, מסעדנים, עיתונאים וכמובן גם בלוגרים. את ההזמנה לתערוכה קיבלתי בעזרתה של של מורן בר מהבלוג ניוזגיק.
להודות על האמת התערוכה הרבה יותר קטנה מאירוע סומלייה שגם אותו סיקרנו. אירוע הסומלייה מופנה רק לקהל המקצועי בעוד שפה יש פניה לכלל הציבור.
המון יקבים בחרו שלא להשתתף באירוע, אבל היה מבחר לא קטן ועבדכם הנאמן נהנה מאוד.
אז קיבלתי החלטה לא לשתות שום יין שאני כבר מכיר, רציתי לנסות קצת דברים חדשים. הדוכן הראשון שנכנסתי אליו היה הדוכן של ויתקין, וכמובן מילאה לי הנציגה כוס גדושה בקריניאן, אמרתי שלא אטעם מה שכבר טעמתי, אבל פשוט לא יכולתי לומר לא ליין המקסים הזה, מה עוד שאני חובב קריניאן.
ביקרתי גם בדוכן של יקב הרי גליל האהוב עלי גם כן. מיד המליצו לי על אביבים שהוא יין לבן, גם אותו סיקרנו אבל לי לא יצא לטעום – מ ד ה י ם!, גל גם כתב עליו בבלוג.
אחד הדוכנים הגדולים היו של יקב טפרברג, קיבלתי קצת מהסירה שלהם, מעט סתמי ולא מעניין. התאכזבתי.
הדוכן המנצח מבחינתי היה של יקבי רמת הגולן, הם הביאו חביות שנתנו תחושה של יקב ונתנו לטעום סדרה של יינות מתיישנים של ירדן. טעמתי מספר יינות, אחד היינות היותר מוצלחים, לדעתי הכי מוצלח בכל האירוע הוא הקברנה 2002, השאיר בי רושם עז, עוצמה פירותית וסיומת שמרגישה עוד. הייתי חוצפן וביקשתי מהנציגה עוד מעט מנקטר הנהדר הזה.
עוד יקב אהוב עלי הוא יקב אמפורה, הפעם יצא לי לטעום את השיראז שהוא היה בעל טעמים עזים. האמת שכבר הייתי אחרי הכוס העשירית, וכבר כל יין נראה טעים, אבל אני משוכנע שהיין הזה הוא באמת טוב.
כמו בכל תערוכת יין יש מעט גימיקים נוספים כגון שמן זית, סנגריות, פרסקו וכמובן איך לא דוכני גבינות במשקל של משק יעקבס, מילאתי צלחת להוריד את השיכר, כהרגלי ביקשתי מהגבינות עם הטעם היותר חזק, גבינות כחולות זה עוד אהבה, רק יש בעיה שהדומיננטיות שלהן ממלאות את חלל הפה ואחכ לטעום יין מאוד קשה.
העובדה הזאת לא מנעה ממני את הכיף של להמשיך לטעום משלל הדוכנים.
יש לציין את העובדה שבחלק מהדוכנים הכירו אותי, פשוט זכרו אותי מסומלייה.
את הסוף אתם מכירים, כמובן שחזרתי הביתה במונית שמח וטוב לב.
לחיים 
כבר מזמן שלא פרסמתי כאן פוסט על ויסקי. בזמן האחרון הייתי עסוק בכתיבת פוסטים בבלוג הייעודי שלנו שעוסק בויסקי ובויסקי בלבד בשפה האנגלית, WhiskyIsrael אבל כמה אירועים בחודשים האחרונים הבהירו לי שיש מקום לפוסט הזה גם כאן בשפת הקודש. אז הנה כמה מיתוסים שברצוני לנפץ אודות ויסקי. מוכנים? הנה זה בא.
ויסקי מיושן שנים ארוכות הנו ויסקי משובח יותר
נכון שהויסקי מושפע רבות מהחביות בהן הוא מיושן. הטענה הרווחת היא שכ80% מפרופיל הטעם של ויסקי כלשהו מגיע מהיישון בחביות. לפיכך הגיוני לחשוב שויסקי שיושן 40 שנה אמור להיות ויסקי מאוד איכותי לעומת אחיו שיושן “רק” 12 שנה. ובכן, הדברים אינם פשוטים כל כך.
קודם כל, ישנו הגורם הסוביקטיוי. יש מבינינו שאוהבים ויסקי מאוד “עצי” ויש כאלו שאוהבים פחות עץ בפרופיל הויסקי שלהם. שנית, תקופת יישון ארוכה מדי לא אחת גורמת לטעמי עץ עזים במיוחד שמאפילים על טעמים אחרים נעימים שמגיעים דרך העץ (וניל,חמאה,מתיקות), ולא אחת ויסקים מאוד ישנים בני 30,40 ויותר מאבדים את האיזון הדק הזה, והופכים לעציים יתר על המידה, מה שפוגע בהנאה מהם.
נוסף על כל, במיוחד בויסקים מעושנים וכבוליים במיוחד, ישון ארוך מעדן מאוד את טעמי העשן והכבול. יש חובבי ויסקי (כמוני למשל) שאוהבים ויסקים צעירים ו”בועטים” במיוחד מבחינת הכבוליות. הכבול הינו דומיננטי מאוד בפרופיל הויסקי, אך נוטה ל”השבר” לאחר שנות ישון ארוכות. תהיה זו טעות לומר כי לפרויג 18 “טוב” יותר מלפרויג צעיר יותר למשל בן 10, או 12 או לחלופין, יש לא מעט אנשים שיעדיפו לשתות ארדבג צעיר ונושך על ארדבג בן 16 או 17 שאולי הינו מורכב יותר בטעמיו, אבל מעודן הרבה יותר. הכל עניין של טעם.
בקיצור מבוגר יותר לא משמעו תמיד טוב יותר.
ויסקי בעל צבע עמוק ויפה יותר הוא איכותי יותר
חשבו על הסיטואיציה הבאה: נכנסתם לחנות ויסקי, או לדיוטי פרי והתלבטתם בין שני בקבוקי ויסקי. אחד היה חיוור בצבע שרדונה ואילו השני היה בעל צבע זהוב יפהפה. במי תבחרו?
רב הסיכויים שתלכו על זה שהצבע שלו מפתה יותר. אתם לא היחידים, ואת זאת יודעים אנשי השיווק של המזקקות וכמובן משווקי הבלנדים. ויסקי בעל צבע עמוק יותר נתפס על ידנו כויסקי איכותי יותר, בעל טעמים עזים יותר וגוף מלא יותר.
ובכן? מדובר בטעות בסיסית. צבע הויסקי אינו אומר דבר וחצי דבר על טיבו, הגוף הסיומת או כל מאפיין אחר. מכירים חומר בשם E150? כנראה שלא בשמו המדעי, אבל אותו E150 נקרא בשפת יום יום : קרמל. כן, זהו חומר כימי, שמטרתו אחת. לצבוע משקאות ומאכלים ולתת להם צבע כהה ודבשי יותר. קוקה קולה מכיל אותו, וסביר להניח שגם הויסקי הבלנדד שלכם וגם הסינגל מאלט שלכם (אלא אם מצוין על הבקבוק : Natural color) מכיל כמויות ממנו.
זה אינו סוד שמזקקות ובלנדרים רבים משתמשים בו להשגת צבע מפתה יותר. לכן, הצבע שאתם רואים לא מרמז ולו כלום על איכות הויסקי וטיבו.
מזקקות מסוימות אף דואגות לבקבק את הויסקי שלהם בבקבוקים ירוקים, בכדי שלא תראו את הצבע הבהיר של הויסקי שלהם (שלא עובר צביעה והינו טבעי) ותעדיפו ויסקי אחר בעל “אופי”. לדוגמא, לפרויג במירב הבקבוקים שיוצאים מהמזקקה.
ויסקי שותים בכוס זכוכית נמוכה (Tumbler)
אתם מכירים את הסצנה. גיבור הסרט נכנס לבר אפלולי ומבקש מהברמן כוסית ויסקי. הוא מקבל מנת ויסקי בכוס נמוכה בעלת תחתית כפולה וכבדה, עם הרבה קרח ולוגם אותו באיטיות.
מה לא בסדר כאן?
קצת רקע. הכוס הנמוכה והכבדה נקראת "Tumbler . מטרתה היחידית היא למנוע התגלגותה על הבר. לא אחת אחרי כמה כוסיות ויסקי, הלקוח כבר מבושם כהלכה, ותנועותיו גמלוניות. מטרת הכוס הכבדה והמבנה שלה, למנוע התהפכותה על הבאר במקרה וידו תפגע בה. אין כאן שום מטרה אחרת, ויתר על כן, המבנה הישר של דפנותיה אינו משרת אותנו כלל וכלל. זהו מבנה אנטי אידאלי מאחר והארומות מתפזרות וקשה יותר לקבל רושם על ריחו של הויסקי, דבר חשוב במיוחד כשמדובר בויסקים איכותיים. חוש הריח מהווה נדבך חשוב ביותר בטעם של כל מאכל ומשקה אותו אנחנו דוגמים. לפיכך חשוב לרכז את ריחות הויסקי בכוס המיועדת לכך.
הכוסות הטובות ביותר לטעימת ויסקי הינן כוסות גלנקיירן, או לחלופין כוס הדומה בצורתה לכוס יין לבן, והמתכנסת פנימה כלפי האף. לאלו מבינכם שבאמת מתעניינים ניתן למצוא בבלוג הבא הסברים והתאמת כוסות מקצועיות מכמה סוגים לפי סוג הויסקי שאתם אוהבים. מומלץ. חלקכם יגיד ודאי שמדובר בפלצנות ושהכוס אינה משנה, וכו’ וכו’. נסו פעם אחת לרחרח ויסקי איכותי בכוס כזו וכזו, ואני בטוח שתבינו את כוונתי.
ויסקי שותים עם קרח
טוב כאן הדעות כבר יותר חלוקות, אבל לטעמי התשובה ברורה. הקרח לא מוסיף אלא גורע בכמה אופנים : א. הקרח מדלל את הויסקי שלכם. וחבל לדלל ויסקי שאינו חזק מדי. ב. הקרח גורם לויסקי להיות קר מדי, ובלוטות הטעם שלנו מאבדות מיעילותן כשהמשקה קר מדי.
נכון, אנחנו חיים במדינה חמה ורב השנה קשה לשתות ויסקי בטמפרטורת החדר, אבל מנסיוני, מזגו כוסית, שימו אותה בחדר ממוזג. חכו כחצי שעה, והויסקי יהיה טוב לשתיה ונעים הרבה יותר. לא חם אבל לא קר מדי.
אם ברצונכם כן לקרר את הויסקי ואתם אוהבים אותו קריר, ישנו פתרון נחמד מאוד בדמות אבנים שניתן להקפיא ולהוסיף לכוסית, ולקבל את אפקט הקרח , רק בלי מהילה.
ריצ’רד פטרסון המאסטר בלנדר של וויט&מאקאי , ג’ורה ודלמור ממש מתעב קרח בויסקי שלו. שימו לב לוידאו הבא.
אז כמו שאומרים אצלנו, בשנה הבאה באיילה הבנויה. ולחיים!
תמיד אני מתלונן שאין מה לאכול אצלי בסביבת העבודה, אז מסתבר שיש כמה וכמה מקומות שווים באמת. אל הארוחה הזאת התלווה אלי גל שבמקרה היה בקורס ברמת גן, הייתה לנו רק חצי שעה (ישיבות שלי והקורס של גל) לקחנו את הסיכון וקפצנו לארוחה עסקית בשגב אקספרס.
מסעדת שגב אקספרס של השף שגב משה, היא האחות הקטנה של מסעדת שגב בהרצליה, בשגב אקספרס האוכל מגיע יותר מהר ופחות יוקרתי אבל אוכל שלא מתפשר על איכות. במסעדה תוכלו לאכול מבחר פסטות, עופות בטאבון בטעמים שונים, סלטים ומרקים. אה כן וגם אחלה מנות אחרונות – מפאת הזמן לא אכלנו מנה אחרונה בארוחה זאת.
המקום מעוצב באווירה צרפתית מדהימה, לכל אורך המסעדה יש שדירה של עצים בשלכת וספסלים, בהחלט מזכיר את רחובות פריס, במקום יש גם פאטיו מעוצב ומפוזרים בו מבחר ירקות העונה כמו שוק מגניב. המטבח פתוח לעיני הסועדים.
לארוחה העסקית יש 3 רמות מחיר: 59 ש”ח, 69 ש”ח ו- 79 ש”ח. תלוי מה מזמינים. הארוחה כוללת מנה ראשונה או אחרונה והמנה העיקרית. כמו כן, במסעדה מגישים מים בטעמים שעושים במקום, הגישו לנו מים עם נענע ולואיזה, מאוד מיוחד.
למנה ראשונה הזמנו מרק קרם חציל בלאדי קטיפתי, בכל זאת לשבת בפאטיו המהמם כשגשם בחוץ זה מחייב למרק, יש לציין שהמרק מאוד כבד אך בעלים טעמים נפלאים של חציל טרי במיוחד, עם טעמיי גריל ועישון עדינים. מנה מעולה לחורף.
כשאוכלים מרק כזה מתבקשת פחמימה, הזמנו את פוקאצ’ת הבית של שגב, שתי פוקאצ’ות צרות ומאורכות מוגשות בתוך שקית נייר חום. פוקאצ’ות טעימות אבל אין ספק שהן פחות טעימות ושומניות מהפוקאצ’ה האגדית של רפאל. אבל בהחלט טעימות. הפוקאצ’ות מגיעות עם חמאה ושמן זית עם חומץ בלסמי.
למנה עיקרית גל הזמין פיצה זיתים ושאטה – פיצה עם עגבניות חריפות, זיתים שחורים, גבינת מוצרלה, שום אפוי ופטריות כמהין. גל הביע התלהבות מהמנה, פצה מרובעת שנחה לך על מגש מעץ, פיצה פיקנטית בעל בצק אוורירי וטוב.
אני הזמנתי אטריות צ’ילי – אטריות אודון מוקפצות במחבת לוהטת עם ג’ינג’ר, סלרי, פלפלים חריפים, פרוסות שום, תרד ועלי בזילקום מעוטר באננס טרי. הייתי במצב רוח למשהו מעט חריף. מנה מיוחדת השילוב בין האננס המתקתק והפלפלים החריפים בהחלט מיוחד. בצד קיבלתי גבינת פרמג’ן, בשגב הגבינה מגיעה בגוש והסועד מקבל מגרדת קטנה והוא מגרד לעצמו. יש לציין שהגבינה הייתה אנמית וחסרת טעמים, קצת מאכזב. המנה כולה הייתה טובה ומוקפדת.
לסכום בהחלט מקום ראוי לארוחת צהריים מהירה ובהחלט לא יקרה. חומרים מעולים, טעמים טובים ואחלה של אווירה. אני טוען שהמון מסעדות חוטאות בארוחת הצהריים ומגישות אוכל לא טעים, אפילו מסעדות שף, חבל מאוד – בשגב אקספרס אני יכול לומר שהרמה טובה מאוד.
אני חייב להוסיף את התמונה של הירקות בפאטיו. צבעוני וחביב :
בתיאבון!