הפיד שלנו – הרשמו
שיתופי פעולה
פוסט אורח – גדי שמשון אוכל סטייק קוֹבֶּה בפראג
את סוף השבוע שעבר ביליתי בפראג בסדרה של שלושה טורנירי פוקר בניגוד לאתרי טיולי-פוקר אחרים המקובלים על ישראלים, למשל וארנה בבולגריה או קפריסין הטורקית, בפראג יש, כידוע, הרבה מה לעשות ומה לראות גם מחוץ לשולחנות הפוקר, כך שלמעט מהמר כרוני אחד, שלא הפסיק לקלף את שטרות הרווח השנתי שלו בקזינו, בשלב זה או אחר כל הישראליים שהיו על הצ’ארטר יצאו להסתובב בעיר.
ממש בשדרת ואצלב המרכזית, בואכה המלון, ראיתי שלט מזמין למסעדה יפנית בשם Kobe. לדעת מה זה קוֹבֶּה ביף אני יודע, אבל לטעום אחד? לא הגיע כבר הזמן? ירדתי במדרגות לחלל תת קרקעי נעים לעין, והתעניינתי בבשר. זה בשר תואם-קוֹבֶּה שהם מייבאים מניו זילנד. מחיר הסטייק (אפשר גם להזמים שיפודי יקיטורי, קרפצ’ו ועוד כמה מאכלים) בתרגום מהזלוטס או הקופיקות המקומיות היה קצת פחות מ-$100. הודיתי למארחת ויצאתי נחוש לקזינו.
בשר קוֹבֶּה: הפרות מקבלות גרעינים טריים, בירה ומסאז’ים של יין אורז (מקור: ויקיפדיה)
בואו נודה על האמת: שחקנים ישראליים הם גם ככה די כבשים, אבל בצירוף החופשה במקום נעים כמו פראג הם נהיים ממש פרה משוגעת. שעה וחצי של ישיבה סבלנית ומשחק אך ורק לפי המתמטיקה הביאו את ערימת הצ’יפים מולי לפלוס של, ובכן, קצת יותר ממאה דולר. יאללה קמים, אמרתי לשותף שלי לחדר, שהיה צעיר מספיק כדי להתלהב מהחוויה אבל עדיין לא מספיק פיינשמקער כדי לשקול בכלל להזמין יותר מאשר פלאטת הסושי של המסעדה. התיישבנו.
כמשעשע חיך, הוגשה פנכה קטנה עם פיסונת של טרין כבד אווז, בתוספת צנימון. טעים. גם בענייני מוסיקה, פראג עדיין חיה בשנות ה-90
מרק הבויון הבשרי היה עדין טעם, באופן מפתיע, מחמם ופותח תיאבון מושלם. חיכינו. מאחר והסטייק הוזמן מדיום רייר, לא כל כך ברור למה, אבל ניו זילנד זה רחוק.
הסטייק הוגש עם פירה בשבבי בצל ירוק ותרד מוקרם, שהיו שניהם מצויינים. אבל לפני שנעבור לבשר עצמו, שימו לב לגודל. העובי די נאה, אבל מבט מהיטל על יגלה את הפרופורציות הנכונות:
זה יותר סטייקון מאשר סטיק. למרות שלא מדובר בקוֹבֶּה מקורי שמחירו מגיע עד כדי $400 לקילו, לא ציפיתי למפלצת פורטרהאוס. ובכל זאת, אם כבר אמרתי שולם (סליחה על ז’רגון הפוקר), לא היה אכפת להוסיף עוד. והבשר עצמו?
ההחלפה הטקסית של הסכין לפני הגשת הסטייק היתה מיותרת. מזלג עוגיות קטן היה יכול גם כן לעשות את העבודה. זה היה רך כמו הטרין, בערך, עם טעם עדין מאוד וחד משמעי של בשר. בהחלט חוויה מיוחדת, בהחלט ברור למה הבשר הזה (ותואמיו, כמו שאכלתי) זכו לתשבחות מהללות כל כך.
אלא מה, למרות הצבע הנעים והחוויה החושית המלאה, משהו היה חסר. הטעם היה עדין מדי, פחות מדי בשרי. כמי שיעדיף תמיד אנטריקוט על פילה (שלא לדבר על נתח קצבים), ידעתי לא להיות חצוף ולתהות Where’s the beef, ובכל זאת: חוויה מענגת, עדינה, מיוחדת ומעודנת – כל דבר שלא מתקשר לבשר, לפי החינוך האסייאתי שלי. הסטייק מדמם וצבוע כנדרש, הטעם הוא מעין הרהור פילוסופי מתמשך על טעמו של בשר. אז כן, היה טעים מאוד, ובפעם הבאה שיזדמן אשמח לאכול עוד סטייק שחיתות כזה, אבל כשאני אפנטז על תאוות בשרים בפראג, מן הסתם אזכר בדוכן שנמצא ממש כמה צעדים מהיציאה מהמסעדה:
התאפקתי, כן? יש מספיק פואטיקה בערס עדיין. מה גם שגילי המתקדם מחייב לתכנן פשיטת נקניקיות כזו מספיק זמן מראש בהתאם לתכנוני היממה ומיקום הירח מעל האופק. המנה האחרונה, בכל אופן, היתה עוגת גבינה די טובה, שהיתה מעוטרת בשוקולד לבן, הוגשה עם מחית תות מרוסקת ושיחוק קטן – קליפות ליים מסוכרות. האספרסו הכפול שהוגש לנו היה הגרוע ביותר ששתיתי בחיי. התעלמתי ממנה, אבל זה היה בהחלט ברמה של הורס חוויה.
למרות ההשתדלות להיזכר, שם המרלו האיטלקי שהוגש לצד האוכל פרח מזכרוני. אחרי שנשם מעט הוא היה מלווה נאה, אדיב ולא דומיננטי לבשר.
Kobe Restaurant, Vaclavskd namdsti 11
ויש להם גם אתר די מעפן, בסגנון שנות ה-90′. נא להנמיך רמקולים לפני ההקלקה.
תודה רבה לגדי שמשון (ערס פואטי) על הפוסט מעורר התיאבון הזה. גדי הוא שחקן פוקר מעולה, חבר טוב ובעל הבלוג המדהים ערס פואטי – לדעתי אחד הבלוגים הכי כיפיים לקריאה.
מעניין ביותר והתמונות מקסימות. לא יודעת איך פיספסתי את זה כשהייתי בפראג המטירה…חבל לי.
לא הצלחתי להחליט עד כמה המחיר היה ריאלי
זה בהחלט פוסט מעורר תיאבון
תודה לגדי. פשוט פוסט מעולה.
מת לטעום את הסטייקון הזה. התיאורים שם ממש מזילי ריר