הבלוג של כפיר וגל foodnwine

אשתי אוהבת מסעדות איטלקיות. פסטה זה המאכל האהוב עליה. אני אוהב לאכול  כמעט הכל(כמו שאתם כבר יודעים) אבל פיצה זו אהבת חיי

הראשונה. אני מוכן לאכול פיצה בכל שעה משעות היום עם כל תוספת. תמיד. אהבתנו לאוכל האיטלקי עברה גם לדור ההמשך,וג’וניור אוהב פסטה,וכמובן מכור לפיצה. בכל מסעדה שאנחנו יושבים לא משנה מה מוגש, יבקש : פיצה. לא שהוא לא אוכל גם בשר,עוף וכו’, אבל פיצה אצלו מספר אחת, לכן כאשר חשבנו לאן ללכת לחגוג את כניסתו  לגן, היה ברור שנלך על איטלקיה כלשהי.

ב’אמורה מיו’ כבר ביקרנו בעבר, לפני זמן רב, ולא פעם אחת.אבל מאז זרמו יותר מדי נהרות של רוטב פומודורו, והגיע הזמן לחזור.

למי שלא מכיר,אמורה מיו הינה ספין-אופ של “פיצה פצה” שהיא מוסד תל אביבי בפני עצמו. למי שלא מכיר אותה, אין לי מה להוסיף פרט ל : רוצו ובקרו. זה לא מקום fancy אבל פשוט יש שם אוכל טוב,פשוט וזול. לזניות מעולות,וקלצונה שהייתי מוכן להרוג בשבילו. כשהייתי צעיר יותר רווק ופוחז, הייתי אוכל שם ממש על בסיס יומי. וזה היה תענוג. אבל באנו לדבר כאן על האחות הגדולה,נכון?

בקיצור,בצהרי שבת הגענו כל המשפחה כולל סבא וסבתא גרנוב ,וכמובן ג’וניור. המסעדה היתה כבר די מלאה,ולאחר שהתישבנו בפנים המסעדה פנינו להתחיל במצווה.

החלטנו ללכת על שתי מנות סלט לראשונות,וכמובן פוקצ’יה שתלווה אותן. בחרנו בסלט סיציליאני (41 ש”ח), שמורכב ממלפפונים,עגבניות,בצל,זיתי קלמטה,חסה וגבינת פטה בשמן לימון ומעט חומץ בן יין.

היה זה סלט מצוין עם רוטב טעים,זיתי קלמאטה לרוב(ג’וניור חובב זיתים ידוע, ודגתי לו לא מעט מהם) וגבינת פטה מעודנת  – סלט פשוט וטוב.

.

הסלט השני שקיבלנו היה סלט אמורה (41 ש”ח): שלושה סוגי חסות,תערבות עלים צעירים,אגוזי מלך,פלפלים קלויים ופרמזן ברוטב וינגרט.

גם זה היה סלט מצוין, מתובל כהלכה,עם שבבי פרמזן רבים וחסות טריות וטעימות. מיעוט הויניגרט בסלט היה ההערה היחידה ששמעתי עליו,ומבחינתי הוא לא חסר דבר.

הפוקא’ציה (14 ש”ח) שקיבלנו היתה מצוינת,חמה פריכה ונאכלה במהירות. דבר אחד שהיה קצת מוזר הוא שלא קיבלנו צלחת עם שמן זית וחומץ בלסמי,כנהוג במסעדות כאלו , המלווה את הפוקצ’ה. לאחר שביקשנו קיבלנו שני בקבוקי שמן וחומץ.

לעיקריות בחרנו במנה לכל מבוגר,כשאני חולק עם ג’וניור פיצה (איך לא?!). הפיצה שהזמנו (גם אני וגם הסבא) נקראת “ציו דינו” (51 ש”ח)

מדובר בפיצה על בצק דק ופריך שעליה מפוזרים בנדיבות מוצרלה,רוטב עגבניות,נקניק,פלפל אדום,בצל,פטריות וזיתי קלמטה.  מה אומר לכם, זו היתה פיצה מ ע ו ל ה . בכל קנה מידה. בצק טעים,תוספות טריות ובנדיבות,רוטב העגבניות היה מטובל כראוי. תענוג. גם ג’וניור התענג ואכל שני משולשים (בלי פטריות ובצל-בכל זאת הוא בן שנתיים). שאפו לשף!

רעייתי בחרה בפסטה “צ’יה ג’ודיטה” (51 ש”ח): פטוצ’ינה ברוטב עגבניות, תרד וגבינת מסקרפונה.

נשמעת מנה די סטנדרטית,אבל היא הפתיעה אותי בגדול. רוטב העגבניות היה עשיר מאוד בשום,תבלינים,והתמזג מצוין עם גבינת המסקרפונה. אחת הפסטות היותר טעימות שאכלתי לאחרונה.גם גודל המנה היה עצום,וגם לאחר שעזרתי לה לא הצלחנו לסיים את המנה.

העיקרית הנוספת שטעמתי היתה זו של הסבתא: “ציה ג’וליה” (53 ש”ח) – פנה בשמנת, חזה אווז, זעפרן ופרמזן.

\ נכתב עליה בתפריט שמדובר במנה מתקתקה,ואכן הרוטב מתקתק,טעים וחזק בטעמי העישון תודה לחזה האווז. גם מנה טעימה מאוד,עשירה ברוטב ובכמות מכובדת מאוד.

היה יום חם, ומאחר ואין לי שותפים לשתיית יין,החלטתי ללכת על בירת פאולאנר שהיתה טריה קרה ונעימה (אוכל איטלקי ובירה?, כן קצת חילול השם, אבל הקיץ הזה פשוט קשה לי לשתות יין אדום. ולא בא לי עוד פעם למברוסקו. חטאתי. אני יוד
ע. מודה.)

בשלב הזה הייתי כבר די מלא (פיצה,ליטר בירה, אתם יודעים) אבל החלטנו להזמין שני קינוחים משותפים: בחרנו באלף עלים(מנה שאמי המליצה עליה וגם זכרתי לטוב מהפעם האחרונה שסעדנו במקום) וב”נונו אלברטו” – בסיס פאדג’ שוקולד במילוי דובדבנים ומוס שוקולד לבן. (33 ש”ח לכל קינוח)

שתי המנות היו מצוינות. אני אהבתי יותר את האלף העלים שהיה פריך,עם קרם פטיסייר עשיר וטעים, אבל זו לא חוכמה מאחר ואני לא אוהב קינוחי שוקולד. זוגתי וג’וניור אהבו מאוד את “נונו אלברטו” שהיה טעים,וחף מטעמי דובדבן עזים.

בתוספת שני אספרסו ארוכים  מבית לואצה (שהיו בסדר,חלשים מדי לטעמי. דווקא כאן התאכזבתי) הסתכם חשבוננו ב470 ש”ח (ללא יין, כאמור).לא יקר בכלל.

לסיכום:

מדובר במסעדה חביבה,לא יומרנית עם תפריט עשיר, שכל אחד יכול למצוא בו כמה אופציות לטעמו.אוכל משובח,מחירים באמת שפויים והתמורה עבורם פשוט מצוינת. פשוט חומד של מקום.

בהחלט מקום שכדאי לבקר בו. והפיצה – נו הפיצה. זה המדד העיקרי מבחינתי: מעולה.

בקיצור: מולטו בנה!